כד הקמח
יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי (משלי י״ב:י׳). ידוע כי החכמים הקדומים אשר דברו בענין הנפש וסודה ועשו בזה ספרים הרבה אין קץ נחלקו בה לשתי כתות. כת סוברת כי נפש האדם אחת ויש בה ג' כחות כח הבהמי וכח הצומח וכח המשכיל. ושלש כחות אלו נקראים נפש, וכת סוברת כי יש באדם שלש נפשות והן נפשות שונות כל אחת ואחת לעצמה. הנפש הבהמית לעצמה והצומחת לעצמה והשכלית לעצמה. הנפש הבהמית בה ישתתף האדם עם שאר בעלי נפש התנועה והן הבהמות והחיות והעופות, והיא הנפש המתאוה לאכול והכועסת והמבקשת שררה וכבוד ושאר תענוגי הגוף והיא הנקראת נפש ורוח שכתוב (דברים י״ב:כ׳) כי תאוה נפשך לאכול בשר וכתיב (קהלת ז׳:ט׳) כל רוחו יוציא כסיל וכתיב (משלי כט) אל תבהל ברוחך לכעוס, ומשכן הנפש בכבד. הנפש הצומחת בה ישתתף אדם עם האילנות והצמחים וענינה וכחה באה להגדיל ולהצמיח כל גוף ולהרחיבו ויש לה זמן לגידולה ואין משכנה במקום המיוחד עם הגוף. הנפש השכלית בה ישתתף עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי והם השכלים הנפרדים העליונים, ומשכן הנפש הזאת במוח והיא הנקראת נשמה שהיא יודעת את בוראה ומהללת אותו תמיד שנאמר (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה וכן כתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים. וכתיב (ישעיה נו) ונשמות אני עשיתי. הרי שהכתובים מיחסים הנשמה הזאת להקב"ה לפי שעיקר בריאתו של אדם אינו אלא בשבילה, ומצינו לרבותינו הקדושים חכמי התלמוד ז"ל מאמר אחד נוטה לדעת האומרים שהנפשות שונות, והוא מה שאמרו בסנהדרין פ' ארבע מיתות ב"ד (דף סה ב) רבה ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה משתעי ליה ולא מהדר א"ל דמן חבריא את תוב לעפרך, ביארו לנו בכאן כי רבה בחכמתו הגדולה שברא האדם ההוא בחכמת ספר יצירה מכח גלגול אותיות האלפ"א בית"א הטיל בו נפש התנועה אבל לא היה בו כח להטיל בו נפש השכלית שהדבור ממנה וזה יורה שהנפשות שונות, אמנם נראה כי דעת התורה הוא בנפש האדם שהיא נפש אחת שיש בה שלש כחות וכל כח וכח נקרא נפש. וידוע כי מעלת הצדיק על הרשע אינה אלא בהכנעת הנפש הבהמית ובהתגברות הנפש השכלית. ועיקר התורה כלה ויסודה הוא שישבר אדם תאותיו ויכניעם וישיבם עד דכא עד שיביאם בשעבוד הנפש השכלית. והעושה זאת ומגביר שכלו על תאותו ומשבר ומכניע הנפש הבהמית שלו הוא הנקרא צדיק, וע"ז אמר שלמה בכאן יודע צדיק נפש בהמתו. לימדך הכתוב כי יקרא צדיק כל מי שמכניע נפש בהמתו כלומר נפש הבהמית שלו ומלת יודע מלשון (תהילים קל״ח:ו׳) וגבוה ממרחק יידע וכן (שופטים א) ויודע בהם את אנשי סכות, ודבר ידוע שהסבה הגדולה שבהכנעת הנפש הבהמית הוא התענית, כי האדם בטבעו כשיחסר לחמו רגע שהוא צריך אליו יהרסו כחותיו. וכאשר יצום ויתענה הכח הבהמית תשש והחומר מדלדל ובאותה שעה יהל עליו אור השכל ויכוין אל האמת ותהיה עבודתו רצויה ותפלתו מקובלת. ולכך צותה התורה ביום דין הנפשות להתענות והוא יוה"כ לפי שהמאכל והמשתה סבה לגסות הטבע ולגודל הלב ויבא אדם מזה שישכח את השם וכענין שכתוב (הושע י״ג:ו׳) שבעו וירם לבם על כן שכחוני, וכיון שהיום ההוא מיוחד לכפרת העונות ולדיני הנפשות אין ראוי שיתעסק אדם בדבר שיוכל למנוע ממנו הכפרה ההיא ולקבוע את נפשו, ולכך נצטוינו בענוי הנפש ביום המקודש ההוא הוא שאמר הכתוב (ויקרא כ״ג:כ״ז) ועניתם את נפשותיכם. ובאה הקבלה לרבותינו ז"ל בעינוי זה שהוא עינוי של רעבון ממה שכתוב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך שאם לא כן הייתי אומר שהענוי הזה הוא שיענה אדם את עצמו ביגיעה רבה ועמל כבד כגון טעינת הקורות והדברים הכבדים וזולתם כי זה בכלל ענוי הנפש כיון שאין הכתוב מבאר ממעת האכילה אלא שמזהיר על העינוי פעמים רבות ואומר (ויקרא ה) ועניתם את נפשותיכם (שם) תענו את נפשותיכם (שם) כי כל הנפש אשר לא תעונה ואין באחד מהם כתוב איסור האכילה בפירוש, אבל הקבלה לרבותינו ז"ל היא נר מאיר אל עבר פנינו שביארו לנו העינוי הזה ואמרו (יומא פ"ח דף עז) כתיב הכא ועניתם וכתיב התם ויענך וירעיבך מה התם עינוי דרעבון אף הכא נמי עינוי דרעבון, והועילו אותנו בגזירה שוה זו שאין להבין עינוי זה בטעינת הדברים הכבדים שאם כן היה לו לומר ועניתם את גופכם אבל עתה כשאמר ועניתם נפשותיכם הוא כולל עינוי הגוף והנפש, עינוי הגוף מן הרעבון כמו שבא בקבלה, ועינוי הנפש ממחשבות רעות כלומר שיענה נפשו מן המחשבות והרהורים כי הם קשים על נפש השכלית יותר מן העבירה עצמה:
יערות דבש
וזהו שאלת הגמ' נשים במה זכיין ר"ל במה מנצחים ליצה"ר כי אין לנצח ליצה"ר רק בתורה ונשים לאו בני תורה נינהו א"כ במה מנצחים ליצה"ר וע"ז משני הואיל ועל ידם נלמד כי מסייעים לגברייהו ללמוד והן יושבות ומתעגנות בעבורם וכן מדריכים בניהם לתורה הרי כאילו הן לומדות התורה ואף בזו התורה מסייעתם ללחום עם היצה"ר כאלו הן לומדות התורה וכן בכל אדם מי שאינו בעל תורה א"כ הרי הוא משולל מכלי זיין לעמוד נגד צר הצורר ובמה יגין על עצמו ולכך זאת העצה היעוצה להחזיק ללומדי תורה לשמה ולסייעם בכל לב ואף הוא יאזור בעוז מתניו לקום לקראת אויב ועיקר לשמוח בהחזקת התורה ולא לילך בקרי ואף שיש אנשים מחזיקים בתורה והוא עליהם לעול אין זה מדרכי היושר לעמוד לאדם בעת דוחקו ואם כי עבודת ה' בתורה ובחכמה דע כי סוגי עבירות נכללים בשלשה רובם הם נעשים בחסרון ידיעה ושגיאה מבלי מכיר אם הוא כלל עבירה ואף שמכיר אינו יודע להיכן ועד כמה מגיע הפגם בעו"ה ועד היכן מגיע ממש הפגם בכל המרכבה הקדושה חיות הקודש ושרפים ואופנים כולם נפגמים ע"י עבירה של איש ואילו ידע איש איך ינוח רגע ולא ידמע נחל דמעה על רוב עונותיו שפגם במרכבה קדושה מרכבת אלהים אשר ניצוץ קדושה שורפו אילו יגיע אליו והוא בעונו שלח ידו בקדושי אל להומם ולהטיל פגם בקדשים על זאת ידוו כל הדווים ולא יתנו דומיה יום ולילה אולי יחנן ה' צבאות וזהו באמת קטרוג צבא מעלה שאמרו מה אנוש כי תזכרנו וכו' (סנהדרין לח ע"ב) קטרוג על בריאת אדם כי בשלהם דיברו כי ידעו בעונו יפגום אותם וימעט חילם ולכך חשבו למעט הבריאה ולמעט הדמות מאדם ולכן אדם הלומד תורה לא זו בלבד שינצל משגיאה וידע מעשה אשר יעשה ואשר ימנע ממנו אף גם יכיר במעלות העובד השלם ופגם הבלתי עובד וכמה מעלות טובות לעושי רצון הבורא וממש במעשהו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית בונה עולמות בטובתו ומחריבן ברעתו כי כך חקק בורא עולם שיהיה הכל נדון לפי מעשה אדם כמאמר המשורר (תהילים ח ז) כל שתה תחת רגליו ובזה הלא ימלא רתת וחלחלה ויעבוד ה' מאהבה ויראה כי איך לא יירא בזכרו דברים כאלה ואיך לא יאהב להש"י אשר בחר בו ורוממהו ממש מכל יצורים אך אם ע"י תורה מתוקן כך אבל לעומת זה גם החמדה והגאוה לא יתבטלו ואדרבא החמדה והגאוה יתגברו כי יפתה לו יצרו להחזיק טובה לעצמו שלמד חכמה והוא לבדו זכה לשם טוב ורבים נכנסים לבית הספר ואינם יודעים שמץ מנהו ומי יוכל לשער גאות ורוממות רוח שמצוי בעו"ה בבעלי תורה ובפרט להיותו חכם יותר גדול הגאות ורוממות רוח ועי"כ מסתעף הקנאה וכבוד ורדיפה אחרי כבוד המדומה והטלת מום בחבירו ופגם ודופי בזולתו כדי להרבות כבודו כללו של דבר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה בעו"ה הגסות רוח ואם אדם זוכה בתורה ומשיג תעלומות חכמה יותר באמת יש לו להיות עניו כי יראה בחסד הבורא אתו אך בעו"ה יצה"ר גובר ויותר שאדם גדול בתורה יותר מתגאה בחשבו כי מעוטים הם בערכו ואם הוא באמת יחיד בדורו גם גאותו גדולה כי חושב כי אין זולתו וא"כ איש הגדול למאוד בתורה והוא עניו יש יותר להלל ענותנותו יותר משאר בני אדם כי לפי ענין הסתת יצר גאותו גדולה ולכך משה רבינו ע"ה שלא קם כמשה היה לו להיות מפאת היצר גאותו גדולה בחשבו מי כמוני והיה בתכלית הענוה א"כ ענותנותו תגדל מכל אדם בטבע כי ראוי להיות מתגאה ביותר ולכך נאמר כי משה היה עניו מכל אדם והרפואה לזה בדביקות אדם בבוראו ותמיד ה' לנגד עיניו באהבתו אותו והכל כלא נחשב נגד דביקותו בה' וציור מחשבתו בשכלים עליונים כי איך יתגאה בחושבו כי הוא חומר נפסד כל אוכלו כמעט רגע וימאס ויהיה קיא צואה וכל ענינו הכל דברים נבאשים ומוסרחים היותו נוצר מש"ז טיפה סרוחה עובר במעבר השתן וכן ענינו תמיד ויחשוב בבורא וצבאו למעלה כולם ברורים טהורים זכים מאירים בהירים אין לפניהם שינה ויגיעה וקלקול כלל וכל פעולתם בלי שגיאה והלא יבוש ויכלם בגאותו וזהו ענין יחוד בק"ש שמייחד השם היותו אחד בכל קצותיו ויצייר שאין מקום פנוי כלל ובמה שלא נמצא בו דביקות אלהות ומה שאין בו מקום כבודו ב"ה וא"כ איך יתגאה בראותו כי הוא עומד לפני מלך אשר כל ברואיו אינם כדאים להזכיר שמו יתעלה זכרו לנצח וכן אח"כ בקראו אהבת ה' ודביקותו ושקידת מצותיו לילה כיום לא ימנע רגע היותו דבק בה' וקביעת אות שמו הגדול בזרועו וראשו ובדירתו להורות שבכל מעשיו ומחשבתו וישיבתו יהיה הכל בדביקותו ולא יפרד מהם וכן יקבע אותו בלבושו לזכור תמיד במצותיו ומזה תבטל הגאות אמנם בכל זה לא תבטל החמדה וראש החכמים שהיה גדול בתורה מכל החכמים ודבק בה' ומעשים טובים נתקלקל בחמדה כי רוב חום בחכמה גורם חמדה כאשר ישכילו בעל טבעים שטבע חום להוליד חמדה וטבע חכמה להוליד חום בגדר הטבעים כי לרוב לא תמצא חום בבעלי לבנה וכן לא שכיח בם חכמה לרוב מיעוט כח חום אבל זה יבוטל בזוכרו כי האדם הולך לבית עולמו ותמס כעש חמודו ועל מה יחמוד הלא להבל דמה וכל חמדתו כאין ולא רק ביום מיתה אלא בכל יום הוא אדם נפסד וכעין מיתה בשינתו ופסק כל החמדה כי אם יחמוד אדם הכל כאשר יהיה בו שעה שתים יגיע עליו שינה ויקוץ בכל חמדה ויהיה מונח כאבן דומם ויקץ כגבור מתרונן מיין ולא ידע אם היה מתענג או מצער ומעונה אין הבדל ולכן מה יחמוד האיש הלא כל רגע מעותד למיתה וחסרון יכול להמנות וכבר האריך שלמה בספרו קהלת שהרבה בכל מיני תענוגי אדם לא חסר לנפשו מכל חמדה לבסוף ראה כי הכל עמל ורעות רוח ואדם הולך לבית עולמו והוא מאמר חז"ל (סוכה נב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה וכו' ויש בו שלשה מיני חשש עבירות ולכך אמרו אולי הוא מחסרון ידיעה ולכך משכהו לבה"מ ואי אזיל מוטב ואי לאו הרצון שהוא לא מחמת חסרון ידיעה רק הוא מחמת גאוה וכבוד יקרא ק"ש ואי אזיל מוטב כי כבר כתבתי כי ק"ש מבטל הגאוה רק אולי היצה"ר הוא מחמת חמדה וא"כ לא יועילו אלו שנים ולכך אמרו יזכיר לו יום המיתה ובשלש אלה ינצל מידי רוב העבירות וביחוד מוטל עלינו בימים האלה לשוב אל ה' ולראות לשבור יצה"ר בכל מיני סגולות המועילות לבטלו הן בתורה הן בק"ש הן במיתה כללו של דבר ימים האלו הם ימי חפץ ועת רצון לה' וראוי מבלי לאבד רגע וכבר אמרו (אבות ד יז) יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ויש להבין כי אין זה מסוג א' כי אילו אמר יפה שעה א' במע"ט משנים רבות מע"ט היה מסוג הענין וכן אם אמר יפה נועם ותענוג בזה מן זה היה בסוג הענין אבל יאמר מה שאינו בסוג אחד ואמר יפה שעה א' בעבודת ה' מכל נועם ותענוג בעוה"ב אין זה מסוג אחד אבל הענין כי יש לאהוב ה' באהבה שלימה ולעבוד אותו בתכלית והאוהב באמת כאשר יעשה לאוהבו איזה נחת יערב לעצמו כאילו קיבל הוא כל הנחת שבעולם והיה מתעדן בכל עדונים שבעולם כי אין נחשב לו דבר נגד שמצא מקום לנחת אוהבו וזהו לו בתכלית הנחת וזהו גדר האוהב השלם וא"כ האוהב לה' בכל לב ונפש כראוי יהיה לו יותר לנחת ותענוג כשעושה דבר לרצון ה' מכל תענוג שבעולם ובפרט לאוהב ונאהב הגדול כזה הלא עבדי מלך לעשות רצון המלך הנאהב אצלם ילינו בקיץ וחורף קור וחום על פני שדה וממש אין להם לאכול וזהו אמרם יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בזה העולם כי בזה עושה נחת לה' וא"כ יהיה לאיש תענוג ועדן יותר מכל עדן בעוה"ב כי בזה עושה נחת להקב"ה משא"כ בעוה"ב שאין בו מצות ונחת לה' והאוהב השלם יבחר בנחת אוהבו יותר מנחת עצמו ולכך אמר יהיה לאדם יפה לנחת בעוה"ז והנה בימים אלו הם ימי תשובה וראוי לאדם לפשפש במעשיו כאשר אמרתי והעיקר בגדר להתרחק מקצה לקצה במה שדש בעבירה כי אמרו (ברכות נד) בכל לבבך בשני יצריך יצר הרע והטוב והיינו כי לב האדם בו משכן נפש טבעי נפש בהמיי והיא נפש מסטרא דיצה"ר המפתה לאדם לילך אחר ההבל כמ"ש לעיל וכן משכן נפש מדבר שהוא אדם והוא ממה שבא לו מן השמים כדכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים והוא יצר טוב כי כל ענינו לטוב וצדיק גמור גובר עד שיצה"ר נעשה טוב והיינו נפש בהמה נעשה נפש שכלי ואוכל הכל למצוה אין בו פניה לחמדה כלל רק לחזוק גופו ובפרט להיודעים כוונת אכילה שכולו הוא ממש כעין קרבן וזבח כי מעלה מדרגת חי למדבר וע"ז נאמר (יחזקאל מא כב) זה השלחן אשר לפני ה' וכן היא אכילת קרבנות וקדשים כולו כליל לה' וכן כל מעשה צדיק זווג כולו לה' לקיים מצותו ואצ"ל בסודות נעלמים אשר אין כאן מקומו ולכך נאמר (בראשית כה כא) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו ר"ל כשהיה מזווג עם אשתו לא היה פנייה רק בתפלה לה' לקיים מצותו וכן בכל חמדת הזמן הכל כליל לה' וחלבנה נעשה קטורת מעלה ריח טוב ותמיד הפרש בין חי"ת לה"א כמו חמץ אותיות מצה רק ההבדל בין חי"ת לה"א זהו מסטרא דמסאבא וזה מסטרא דקדושה וכן חלבנה ולבונה זהו מסטרא דקדושה וזה מסטרא דמסאבותא אמנם קטורת הביא פניית היצה"ר לטוב וזהו מעשה קטורת בצדיקים שעוקדים יצה"ר לטוב ונהפך הוא וחלבנה נתן ריח טוב ולכך כהן שלא היה צדיק תמים בקטורת נענש וזהו כי לא נהפך יצה"ר לטוב ונקרא אש זרה וצריך הצדיק האוחז בזה למעט המותרות כי אם ירבה וירדוף המותרות א"א להיותו כולו טוב ונקי כאמרם (סנהדרין כט) כל המוסיף גורע ולכך בלחם הפנים אמרו (יומא לט) שהגיעו כפול כי בזה המיעוט משובח לזוז יצה"ר לטוב ולכך בקטורת נאמר (ויקרא ב יא) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ולא היה בקטורת דבש כי הוא מותרות כשאור ודבש ולכך נאמר (משלי כה כז) אכול דבש הרבה וכו' אבל בינוני הולך בדרך ממוצע נותן פנים ליצה"ר לנפש בהמה אוכל ונהנה מתאות המשגל וכדומה להנאת וחמדת הגשמי אך נותן פנים ליצ"ט מבלי לאכול כי אם דבר המותר ובזמן הראוי בשבתות ויו"ט אבל לא להרבות תענוגים בחול ולעשות ח"ו כל ימיו כחגים ולא יתן לנשים זרים חילו ולא יתן עיניו בנשים אחרות ויכרות ברית לעיניו וכדומה בכל דרך ממוצע אשר ממש אין דבר שאין בו מעץ הדעת טוב ורע וזהו כל עניני בינונים וצדיקים הנ"ל הם האוכלים מעץ החיים ובינוני מעץ הדעת טוב ורע מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע אבל רשעים ההולכים אחר יצרם ובעו"ה כל דבר שעושים הוא הכל לפניה אחרת לגאוה לקנאה ולהכעיס לחבירו ולעשות קורדום לאכול הימנו וכדומה אין לך דבר שאין לו בו פניה שלא לש"ש עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס (סוטה ב ע"ב) והם עושים עין של מעלה כביכול כאין רואה ח"ו אלו שמהפכין יצ"ט ליצה"ר והם מגורשים לגמרי מג"ע וע"ז נאמר (בראשית ג יח) וקוץ ודרדר תצמיח ודרדר גימטריא ח"ת והם היו החתים שכל מעשיהם היה לרוע והיו לקוצים ודרדר ולכך אמרה רבקה (בראשית כז מו) קצתי בחיי מפני בנות ח"ת דייקא שהם רשעים וע"ז נמשל יצה"ר וס"א כמ"ש לעיל על לויתן שהוא מורה על יצה"ר ורשע שרוצה לכנוס בתשובה ולבוא לדרך ג"ע אין הכרובים מניחים אותו כלל עד שהקב"ה חותר חתירה ממקום אחר בפתח אחר מה שאין הכרובים השומרים דרך הקודש יעכבוהו וזהו הפותח שער לדופקי בתשובה וזה הבעל תשובה צריך לחזק עצמו מבלי תת חלק ליצה"ר כי להכניסו בקדושה א"א וגם לעשות כעץ הדעת טוב ורע כבינוני הנ"ל ג"כ א"א פן יסור לרוע ח"ו כי כבר עלול לכך ולכן צריך להתרחק ולשמור עצמו מכל עניני יצה"ר מבלי לאכול כי אם לקיום הגוף ולהתענות ובלי לעשות שום תענוג גשמי וכדומה באופן שיהיה יצה"ר ויצ"ט נפרד נפש שכלי מנפש בהמיי ויגרש נפש בהמיי בדד ישב עם נפש שכלי ואז הקב"ה יקרבו בימין צדקו ותומך תמימים ה' וזהו לב נשבר שנשבר הלבבות יצר הרע מיצ"ט דדרשינן בכל לבבך כנ"ל אך בעל תשובה צריך להיות לו לב נשבר שנפרד יצה"ר מיצ"ט ולכך לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נא יט) היינו בעל תשובה כנ"ל וזהו ענין תקיעות בר"ה כי כבר אמרנו בדרוש הקודם כי קול שופר הוא קול היוצא מן הלב והוא מורה על גימ"ל כתות אלו ולכך הוא ע"י נפיחת הלב בשופר שהוא מורה על ויפח באפיו נשמת חיים כי נפיחה באף הוא כמו שופר כי אף הוא כעין שופר ולכך שופר מאריך לעורר מדתו שהוא מאריך אף ולכך שופר הוא כעין חוטם וצדיקים כל לבבם הכל בכונה אחת כמ"ש והוא קול תקיעה שהוא קול פשוט והבינונים שהם ממוזגים ביצרם הוא בתרועה כמ"ש עץ הדעת טוב ורע והוא תקיעה ושברים מורכב רע וטוב אבל בעלי תשובה הם שברים לב נשבר ונדכה כמ"ש והנה אם תחלק מספר לב יהיה י"ו והוא וי ולכך בעל תשובה צריך לצעוק תמיד וי וי על עונותיו וכן אמרו (ר"ה לב ע"ב) בשברים גנוחי גנח ילולי יליל ועם כל זה תכלית התשובה הנבחרת הוא אמרם (יומא פו ע"ב) ה"ד בעל תשובה באותו מקום ובאותה אשה שקשור בה ככלב ומ"מ עזב לעשות הרע ובזה תבינו כי במקום שאדם חוטא שם נברא משחית והוא שורה באותו מקום וכונן חיציו להשחית ולהתעות בני אדם וכמ"ש בפעור (פדר"א פרק מ"ה) ששורה משחית בחטא ישראל לולי קברו של משה מתיש כחו וכן בכל עון באותו מקום בעו"ה נברא משחית המתעה להתעות האדם ולכך מוחה בזוהר (ח"ב נ) מבלי לקבוע דירתו בבית שישבו בו רשעים כי הוא יחטא שם ולכך אמרו (יומא פו ע"ב) ה"ד בעל תשובה באותו מקום דייקא ששם חטאו ועונו פעלו משחית לחבל ולהתעותו והוא ניצל ממנו זהו לאות כי הוא בעל תשובה גמור והקב"ה מסייעו ועוזר לו בלי יכשל בם ולכך אמרו (ברכות לד ע"ב) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי הצדיק אין לו כ"כ עזר מה' בדרך נסיי וא"כ במקום ההוא ח"ו יהיה נפתה ע"י משחיתים האלה אבל בעל תשובה הקב"ה מסייע לו בדרך נפלא ונסיי ולכך ימלט ממנו:
מנורת המאור
התשובה היא יסוד העולם ועמודו ואין העולם עומד אלא על התשובה. והתשובה נבראת קודם שנברא העולם, שנא' (תהלים צ, ב) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל, וסמיך ליה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. וגרסי' במ' נזיר ירושלמי בפרק כהן גדול ונזיר, א"ר יודה בר פזי, מלוא תרווד עפר נטל הב"ה ממקום המזבח וברא בו את אדם הראשון, אמ' הלואי יברא ממקום כפרה ותהא לו עמידה, הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וכתי' הכא באדם (בראשית ב, ז) עפר מן האדמה, וכתי' התם במזבח (שמות כ, כ) מזבח אדמה, מה להלן מזבח, אף כאן מזבח. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר עד שלא נברא העולם היה הב"ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לבראת את העולם, והיה מחריטו לפניו ולא היה עומד. משל למה הדבר דומה, למלך שרצה לבנות פלטרין, אם אינו מחריט בארץ מוצאיו ומובאיו אינו מתחיל לבנות. כך הב"ה היה מחריט לפניו העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה. כשברא הב"ה את עולמו עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים, בא ושתף הדין עם מדת רחמים וברא את העולם במדת רחמים, והיא מדת הסליחה, והסליחה על ידי התשובה. לפי' קדם לבריאת העולם את התשובה, שגלוי וידוע לפניו שעתיד אדם לחטוא, לכך קדם לו התשובה, שאם ישוב מחטאו אין שום דבר עומד לפני התשובה. לכך אמר לקין הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. ר' ישמעאל אומר, אילולי התשובה שנבראת לא היה העולם יכל לעמוד. והב"ה ברא התשובה, וימינו פשוטה לקבל שבים, ובכל יום ויום אומר שובו בני אדם וכו'. וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' רב כהנא משום ר' ישמעאל בר' יוסי, ואמרי ליה אמ' ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה, מאי דכתי' (יחזקאל א, ח) וידי אדם מתחת כנפיהם, ידו כתי', מלמד שידו של הב"ה פשוטה תחת כנפי החיות, כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין.