קבלה על בראשית 2:7: זוהר ופרשנות מיסטית

זכה יתיר, יהבין ליה נפשא בארח אצילות, מסטרא דבת יחידה, ואתקריאת איהי בת מלך. זכה יתיר, יהבין ליה רוחא דאצילות. מסטרא דעמודא דאמצעיתא, ואקרי בן לקב"ה, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם. זכה יתיר, יהבין ליה נשמתא, מסטרא דאבא ואמא. הה"ד, ויפח באפיו נשמת חיים. מאי חיים. אלא אינון י"ה, דעלייהו אתמר, כל הנשמה תהלל יה, ואשתלים ביה ידו"ד.

האדם ונשמת החיים שבו
כה. ובמתבאר מובן לנו היטב הכתוב (בראשית ב, ז): "ויִּיצֶר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות, שהן: האדם לבד, ונפש חיה לבד. והכתוב משמיענו שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר פרודות⁸⁰פרודה – ראה הערה לעיל עמ' קיח. מסוים שבתוכם כלולה עצמותו של האדם, דהיינו ה'רצון לקבל' שלו. אשר כוח הרצון לקבל הזה שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל (אות טו) שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים: דומםצומח חי ומדבר. ובדבר הזה אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. זהו שמשמיענו במילים: "עפר מן האדמה".

א"כ חוטמא למאי נפקא מניה. ויפח באפיו נשמת חיים, דא איהי דיוקנא דעל ב"נ, דאתמר ביה ויחלום והנה סלם. סלם ודאי איהי נשמת חיים, כרסייא לשם ידו"ד דאיהו היראה והאהבה התורה והמצוה ובה שריא, והאי כרסייא, מנה גזורות כל נשמתין דישראל, ואיהי דיוקנא על רישא דב"נ.