Musar על בראשית 25:34

וזהו אמרם בגמרא דתענית (דף כה) דשאלה אשת רבי חנינא בן דוסא עד מתי נצערן ביקש רחמי ויהיב ליה חד כרעי דדהבא הדר חזיא בחלמא דצדיקים יתבי בפתורא דג' והוא בשנים אמרה אי הכי הוא לא בעינא בעי רחמי ושקלי מיניה תנא גדול נס אחרון מראשון דגמירי בשמים מיהב יהיב משקל לא שקיל ע"כ ע"ש ויש להבין מה ענין זה לפתורא דג' או ב' כרעים וגם מה זה גמירי מיהב יהיב וכו' למה לא ה' נתן וה' לקח כתיב אבל הענין שהיתה מצטערת לא ח"ו להתענג ולהתעדן חס ושלום צדיקים הללו שנסתפקו מערב שבת לערב שבת בקב חרובין (ברכות יכ) והורגלו בו יתבעו מותרות רק כל צערן היה בשביל צדקה לעניים כי חשבו שגמילות חסדים אפס אצלם כי במה יתחסדון כי אין לאל ידם והיו בעלי רחמים וחמלה וברואם עני ואביון ואין לאל ידם להושיע צרתם צרה מפאת העדר המצוה אצלם ומפאת טבע חמלותם ולכך חשבו לבקש מה' ליתן להם עושר לא להם כי אם לגמול חסד לאומללים ועניים אמנם באמת נהפך מחשבתם כי כל זמן שאין להם ומצטערים על זה הרי להם לגמילות חסד גמור וכאילו גמלו חסד עם עניים בתכלית ההגמלה והחסד אמנם אם יהיה להם וכי יכולים לצאת ידי כל עני ליתן לכל אחד די מחסורו ולא להרבות לאחד ולמעט לאחד כי צדקה משפט הוא ונפישי רמאי דיקבלו ועניים בני טובים אשר מסוה בושה על פניהם יצאו ריק וכדומה מהטעות והמכשלה אשר תחת יד אדם בזה ויצא שכרו בהפסדו דימעט בגמילות חסד יותר מקדם שהיה נדון על המחשבה כמעשה וזהו שהראו לו כל הצדיקים אוכלין על שולחן ג' רגלים היינו ג' רגלים שעולם עומד עליהם תורה עבודה וגמילות חסדים כי בגמילות חסדים נדונים גם על המחשבה כנ"ל אבל הוא ממעט עי"כ בגמילות חסדים ולכך אין לו רק שולחן ב' רגלים היינו תורה ועבודה כי נתמעט ע"י הנ"ל וכמ"ש ולכך התנחם בו כי תחת אשר קוה לעשות בגמילות חסדים עשה באושים ולכך התפלל שיקחו הימנו ולהיות כי זה כרעיה דדהבא הניתן לו לא היה לצורכו רק לצורך עניים לחלקן ביעקב וא"כ איך יקחו הימנו להפסיד לעניים אשר היה חפץ בטובתם ומשגב לדל ולכך קשה היה הנס הזה לשקול שקול לולי רוב זכות רחב"ד ולכך אמרו גדול האחרון יותר מהראשון ודוק וראו כמה יש לאדם להתבונן במעשיו ואל יחכם לומר אילו היה לי כך הייתי עושה כך ואילו היה לי לב נבון כמו זה הייתי מתמיד בתודה שקר הוא אילו היה לו לב נבון היה עוסק בהתחכמות רשע וכדומה כי אילו היה לב נבון לטובתו היה ה' נותן לו כי הוא הטוב והמטיב האמיתי רוצה בשלימות יצוריו אף כי עם קרובו ישראל אשר בצערנו לו צער וכן כולם וישמח בחלקו אשר נתן לו ה' כי בלי ספק לטובתו ולשלימותו הוא כי ה' חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח והוא אשר דבק בנו לטובתנו נאמר בפרשת המדרש (ילקוט ח"ב רמז תמ"ג) ובה נסיים בדברי נחמה הקב"ה יאמר לאברהם לנחם ישראל ויאמר נחמו בני יאמרו ממך נקבל תנחומין שקראת לבית המקדש הר דכתיב בהר ה' יראה ובא יצחק לנחם יאמרו ממך נקבל תנחומין שיצא ממך עשו המחריב ביתנו יבא יעקב לנחמם ויאמרו ממך אנחם דעשית בית המקדש כלא היה דכתיב אין זה כי אם בית אלהים ובא משה לנחם ויאמרו אתה הוא שקללת אותנו מזי רעב ולחומי רשף וחזרו כולם לקב"ה ויאמרו עניה סוערה לא נוחמה יאמר הקב"ה אני מנחם אותם דכתיב נחמו נחמו עמי וכו' ולהבין דברי המדרש דתמוה הוא מכל צד ואין צריך לדקדק בו כי הוא כולו מוקשה אבל הענין נחמה הוא בשני אופנים א' נחמה אמיתית אשר רופא ינחם לחולה או מי שנסמא עינו ונשבר לו יד אל תדאג כי תהיה לך רפואה ושב בשרך כמקדם למה לך לדאוג בשביל יסורים סופך להיות כבראשונה אמנם נחמה שנייה היא מקרית שיאמרו לו וכי לבדך קרה זה הלא רבים שתו מן כוס פורענות וכאומרם (ד"ר ב יד וחינוך מצוה של"א) צרת רבים חצי נחמה וכמאמר ר' יוחנן (ב"ב קטז ברכות ה) דין גרמיה וכו' שהיה בו מנחם אבלים והנה על אופן הב' יבאו אבות לנחם לישראל ויבא אברהם לומר אל תחושו לגלות כי מי סבל יותר גלות ממני לא נח ולא שקט בארץ מולדתו נחבש והושלך לאש ואח"כ הלך למרחוק ולא נח רגע בא למצרים ולוקחה שרה לפלשתים לוקחה שרה וכמה שתדלנות היה לו עד שהגיע למקום קבורה לאשתו וא"כ מקרה אבות מקרה בנים אבל הבדל יש שאצל אברהם שרתה שכינה ואנחנו בעו"ה סר צל השכינה מאתנו לרוב נפילתנו בדיוטא תחתונה בעמקי החטאים וזהו ענין הנאמר ברבה (לא ידעתי מקומו במ"ר) היום בהר ה' יראה מקום מקדש עמק היה ואמר אברהם אין דרכו של מלך לשכון בעמק ונעשה הר וזהו ענינו כי אילו כבוד המקום לשכון בשפל תחתונים אף עלינו אף שאנו בשפל מחמת עונות היה ה' שורה עלינו אבל אברהם שאמר כבודו של מלך לשכון בהר אין שורה רק על צדיקים הנקראים הרים כדכתיב (במדבר כג ט) מראש צורים אראנו אבל לא על רשעים עוברים בעמק הבכא עומקו של גיהנום ולכך כעת בעו"ה סרה השכינה מאתנו וזהו מאמרם אתה אמרת וקראת הר דכתיב היום בהר וכו' וא"כ מזה אין שכינה אתנו ומה תרמה גלות שלך לשלנו ובא יצחק כי היה סומא חשוב כמת (נדרים סד ע"ב) וגם לפי דעת הראב"ע (בראשית כה לד ד"ה ויבז) לסוף ירד לתכלית עוני עד שהוצרך לבקש מעשו צידה בעבור ברכתו והיש יסורים יותר מזה לצפות לשלחן בניו וגם היתה אצלו הסתלקות השכינה כי לולי כן לא היה צריך יעקב לתחבולות ליקח הברכות מיד עשו וברוח הקדש היה יודע למי יאותו רק אחר כך כשהביא לו יין חלה עליו רוח הקדש לברך יעקב ובזה ביקש לנחם בניו אבל כבר נודע כי לכך היה סומא שלא יכיר ברשעת עשו וגם נעלמה ממנו רוח הקדש כי אילו נאמר לו ברוח הקדש לברך יעקב והיה שואל למה הצעיר לפני הבכור תשובתו תהיה ברשעת עשו ומבלי לצערו נעלם הימנו וזהו אומרם מה לך לנחמנו כל מה שקרה לך לטובתך היא כי אתה שיצא ממך עשו ומבלי לצערך כנ"ל התמשיל ענינך לענינינו ובא יעקב כי זה באמת סבל צער גדול באומרו כי ימיו רעים לא נח ולא שקט ובא רוגז וירד בגולה במצרים מקום ערות ארץ משכן קליפות אמנם נודע כי מי שראה בחוש שסותרים ביתו ובונים לו בית יותר נכבד אינו מצטער כלל על ביתו הנחרב אף שבין כך סובל טלטול רב ממש יסבב בראש כל חוצות מאין מלון ודלף טורד יזל עליו אין זה נחשב לו בזכרו מיקר בנין בית אשר יבנו לו הבונים ושמה ינוח ויעודן וכן יעקב שראה במראות נבואה שהושקע בלבו כאילו ראהו בפועל כדרך הנביאים וזה הבדל בין נביא לחולם חלום וראה חרבן ולבסוף בנין בית המקדש אחרון היה הכל כלא חשובים בעיניו וזה אין זה הרצון כל בתים כאפס וכאין יחשבו רק כי אם זה האחרון לזה יקרא בית אלהים באמת וזה שער השמים וזהו מאמרם ליעקב לך אין צער כי עשית הבית כלא באמרך אין זה וכו' כי חקוק במחשבתך כבוד אחרון אבל מה נעשה אנן בחושך נלך אדמהו אכנהו לא ידענו ובא משה לנחם כי גם הוא סבל גלות מצרים בכוש במדין ובכולם ממש היה בסכנה עצומה וכן בנהגו צאן במדבר אשר שם נחשים שרפים אבל הוא זכה עי"כ לתורה לא כן אנחנו בגולה אין תורה דכתיב מזי רעב ורעב לשמוע דבר ה' וגם לחומי רשף אלו מזיקים כמאחז"ל בברכות (דף ה) וזה מורה על ביטול תורה כדדרשינן בני רשף יגביהו עוף ולכך אין לנו נחמה אלא בה' שהוא מנחם על אופן הב' הנ"ל ויקבץ נדחינו בקרוב ובא לציון גואל אמן:

ומבואר ג"כ מדברי, שסוד הקנה וסוד י' דיעקב הכל עולה בקנה אחד, כי שניהם מכוונים לדבר אחד, דהיינו שרומזים על עולם הבא כמבואר לעיל. על כן תמצא בפרשה זו שקנה יעקב הבכורה מעשו, רמז כל ענין הויות, כי סוד הבכורה היא י' דיעקב כמו שכתוב בתיקונים תיקון ע"א (עי' תיקון כ"ו עב, א), כי טיפה איהו י' דיעקב, ופרחה מאדם הראשון כשחב ואשתאר יחיד בלא עזר, בגין דא קנה יעקב בכירותיה מעשו לאחזרה י' לאתריה, עכ"ל. כוונתו ידוע ליודעי חן, כי אדם חטא במלכו"ת, שהיא י' סוד המעשר וסוד הבכורה כי הראשונה לנו, ואז הוא סוד הנחש כרוך על עק"ב כדפירשתי לעיל ואתה תשופנו עקב (בראשית ג, טו), ויעקב החזיר עטרה ליושנה. וקנה זו היו"ד שהיא הבכורה, כי יעקב הוא נגד עוה"ב, וספירה זו היא השער אשר בו צדיקים יבואו לחזות בנועם העליון כנודע, ונטלה לחלקו. ואז (בראשית לו, ו) וילך עשו מפני יעקב אחיו, כי העביר הגלולים מן הארץ העליונה. הרי לך שקנה יעקב סוד היו"ד, שהוא סוד הקנה. אבל עשו נטל לחלקו הושט, לכך תרגם אונקלוס (בראשית כה, לד) ויבז עשו את הבכורה, ושט עשו וכו' לשון ושט, רומז לכל מה שכתבנו שאחז לחלקו הושט, ומכר ליעקב הקנה שהוא סוד י':