Musar על בראשית 28:20

רִאְשׁוֹן לַכֹּל, מַעֲשֵׂה דְּנָחָשׁ, שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבָזֶה גָּרַם מִיתָה לְכָּל בָּאֵי עוֹלָם. וּבְפָרָשַׁת וַיֵּצֵא (בראשית כ"ח כ'): "אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי" וְגוֹ'. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: "וּשְׁמָרַנִי" מִלָּשׁוֹן הָרָע. וּבְפָרָשַׁת וַיֵּשֶׁב, בְּמַעֲשֵׂה דְּיוֹסֵף, שֶׁכָּתוּב (בראשית ל"ז ב'): "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם", שֶׁזּוֹ הָיְתָה הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה לִירִידַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם. וּבְפָרָשַׁת שְׁמוֹת (שמות ב' י"ד): "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (עַיֵּן שָׁם בְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י וּבְמַה שֶּׁנִּכְתֹּב לְקַמָּן). עוֹד שָׁם, שֶׁאָמַר מֹשֶה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (שמות ד' א'): "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי", שֶׁהֵשִׁיב לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (שָׁם ב'): "מַה זֶּה בְּיָדֶךָ" וְגוֹ', וַיְהִי לְנָחָשׁ. עוֹד שָׁם (שם ו'): "וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". וּבְפָרָשַׁת יִתְרוֹ (שמות י"ז ב'): "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶה וְגוֹ' עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ', וְסָמִיךְ לֵהּ (שם ח'): "וַיָּבֹא עֲמָלֵק". וּבְפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (שמות כ"ג א'): "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", שֶׁהוּא קָאֵי עַל הַמְסַפֵּר וְעַל הַמְקַבֵּל כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא (מכות כ"ג.), וְסָמִיךְ (שָׁם ב'): "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת". וּבְפָרָשַׁת תְּצַוֶּה: עִנְיַן הַמְּעִיל (שמות כ"ח ל"ב): "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב" וְכָל הַפָּרָשָׁה (שם ל"ה) "וְנִשְׁמַע קוֹלּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" וְגוֹ'. וְכָל פָּרָשַׁת תַּזְרִיעַ וּמְצֹרָע: נִגְעֵי בָּתִּים, נִגְעֵי בְּגָדִים, נִגְעֵי אָדָם (ויקרא י"ג מ"ו): "בָּדָד יֵשֵׁב", מְרֻחָק אַף מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וְכַפָּרָתוֹ צִפֳּרִים הַמְפַטְפְּטִין. וּבְפָרָשַׁת קְדֹשִים (ויקרא י"ט ט"ז): "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ", (שָׁם י"ז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". וּבְפָרָשַׁת בְּהַר (ויקרא כ"ה י"ז): "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", שֶׁזֶּה קָאֵי עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים, שֶׁהוּא גַּם כֵּן דִּבּוּר רַע. וּבְפָרָשַׁת נָשֹא (במדבר ה' ב'): "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ", הַיְנוּ, אֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל בַּתּוֹרָה כְּדוֹאֵג. וּבְפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ (במדבר י"ב א'): "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶה" וְגוֹ'. וְכָל פָּרָשַׁת שְׁלַח לְךָ, הַמְדַבֶּרֶת מֵעִנְיַן הַמְרַגְּלִים. וּבְפָרָשַׁת חֻקַּת (במדבר כ"א ה'): "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶה". וּבְפָרָשַׁת כִּי תֵצֵא (דברים כ"ג י'): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: דָּבָר רָע דִּבּוּר רָע. וּבְפָרָשַׁת תֵצֵא, פָּרָשָׁה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, עוֹד פָּסוּק (דברים כ"ד ט'): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם" וְגוֹ'. וּבְפָרָשַׁת תָבֹא (דברים כ"ז כ"ד): "אָרוּר מַכֶּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר", שֶׁהוּא קָאֵי עַל לָשׁוֹן הָרָע. וְיָדוּעַ, שֶׁכָּל הָאֲרוּרִים פָּתְחוּ בִּבְרָכָה וְאָמְרוּ: "בָּרוּךְ אֲשֶׁר לֹא יַכֶּה" וְגוֹ' הֲרֵי שֶׁהַזָּהִיר בָּזֶה, תִּהְיֶה לוֹ בְּרָכָה.

כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחד לשלמו (דברים כ״ג:כ״ב). הנה יש עונש באיחור הנדרים והצדקות אף על פי שמשלם אותם אחרי כן. ואם נדר אדם לתת צדקה לעניים חייב לשלם אותו מיד. ואם מדרך השכחה יארע לו איחור הנדרים. אף גם זאת ענוש יענש. כי אחרי שהוא יודע שהשכחה מצויה באדם. היה לו לזכור נדריו ולהעלותם על לבו תמיד לבלתי ישכחם. כענין שנאמר (משלי כ׳:כ״ה) מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר. על כן ענשו חמור על פשיעתו. שנאמר (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. פירושו - אל תתן את פיך לחטיא וגו' למה תדור אם אינך זהיר בנדרך ותביא עליך אשם. וכבר הקדמנו לבאר המקרא הזה בשערי גדרי הזהירות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בעון נדרים בנים מתים שנאמר וחבל את מעשה ידיך. עוד יתפרש המקרא על ענין לשון הרע כי יענש על הפשיעה בו. אף על פי שלא נתכוין לבזות לחבירו. (וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בספרי הביאו רש"י בפי' התורה גבי מרים וז"ל ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו וסיים בספרי אלא לשבח משום מצות פריה ורביה וכו'.)
והנה נצטוינו שלא לנדור נדרים שנאמר (דברים כ״ג:כ״ג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ורבותינו דרשו מזה שאם תדור יהיה בך חטא. כי הנדר מכשול לפני הנודר פן יחל דברו או יאחר לשלם. אבל צדיק חונן ונותן מבלתי שידור. זולתי כאשר יקרא מן המצר כי אז ידור נדר. כענין שכתוב (בראשית כ״ח:כ׳) וידר יעקב נדר לאמר וגו'. וכן בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ידרו נדרים לחזק ידים רפות.
(נ"ל כוונתו במ"ש לחזק ידים רפות. רצונו לומר - שיזרז שאר העם אשר מדת הנדיבות רופפת בידיהם כי לא הורגלו בכך. וע"י שהוא נודר בפרהסיא ברוב עם נשא לבם אותם להתנדב גם הם. וכ"כ בד"ה א' ויאמר דוד המלך לכל הקהל וגו' ובכל כחי הכינותי וגו' ומי מתנדב למלאות ידו היום לה'. ויתנדבו שרי האבות וגו' וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה):

יעקב אבינו לא בקש מהקב"ה (בראשית כח, כ) רק ההסתפקות לחם לאכול ובגד ללבוש. וכן שלמה המלך ע"ה התפלל (משלי ל, ח) ריש ועושר אל תתן לי וגו'. על כן אל יהי אדם נבהל אחר הממון לבקש תחבולות איך יאסף, ואז מפריד עצמו מחיי עוה"ב היא עסק התורה תורת אמת חיי עולם נטע בתוכינו, וציוונו להגות בה יומם ולילה. אמת כי טוב תורה עם דרך ארץ (אבות ב, ב), אמנם התורה תהיה עיקר, וכי ירחיב ה' את גבולו ונותן לו עושר בלי טורח גדול, יראה שלא יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו ח"ו, רק יראה תמיד לעשות צדקה וחסד כפי הברכה אשר ברכו ה'. ואל יתגאה בעשרו ח"ו, כי אש היא עד אבדון תאכל. אדרבה ואדרבה, יותר יהיה בנכנע לפני הש"י ויאמר קטונתי מכל החסדים, ויעשה רצון קונו: