ישמח משה
ונחזור לענינינו, כי עתה העת והעונה לשוב לאבינו שבשמים ב"ה וב"ש, ואם אמור יאמר המסית הגדול כי היום קצר יום או יומים לפני יום הקדוש והנורא, ואם לכלה פשע ולהתם חטאת צריך זמן זמנים טובא בפרט למי שהרבה לפשוע, מלבד אשר כבר השבנו, יש עוד פה ולשון להשיב בעזה"י, כי הנה איתא במדרש (תנדב"א זוטא פכ"ג) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר האיך נעשה תשובה ונחיה, אמר להם כתיב (תהלים כ ב) יענך ה' ביום צרה, וכתיב (שיר השירים ה ד) דודי שלח ידו מן החור. והמדרש הזה תמיה, דבשאלתם יש לדקדק דתיבת ונחיה אין לו ביאור כלל, דהיה די באמרם האיך נעשה תשובה, ותשובת רבי אליעזר הוא סתום לגמרי. והנ"ל בזה, בהקדם לפרש הפסוק (ירמיה ט"ז י"ט) ה' עוזי ומעוזי מנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל. ויש לדקדק א', האיך נמשך מה דאמר אליך גוים יבואו, למה שלפניו ומנוסי ביום צרה. ועוד יש לדקדק דאם מודים דשקר נחלו אבותיהם, ממילא דהוא הבל ואין בם מועיל, ואין זה אלא כפל ענין במלות שונות. והנ"ל בזה, דהא איתא בריש חולין (ב' ע"א) טוב אשר לא תדור כו' (קהלת ה ד), טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, עיין שם רש"י (ד"ה טוב) ותוספת (ד"ה טוב) דהכי פירושא דקרא, דבכל ענין טוב אשר לא תדור משתדור, דשמא תדור ולא תשלם כו', ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא באומר הרי זו, אבל באומר הרי עלי, לא. והקשה שם התוספת הא כתיב (בראשית כח כ) וידר יעקב נדר. ותירץ וז"ל: דבעת צרה מותר לנדור כו', עיין שם עכ"ל. והנה דעת לנבון נקל, דהטעם הוא דבעת צרה מותר לנדור, דכל מה שנודר בעת צרה ודאי יקיים, ואין לחוש שמא לא ישלם, וזה ברור. והנה חזקה זו דמקיים מה שנודר בעת צרה, זה רק בישראל דמקורו קדוש, מה שאין כן באומות דאף אם נודרין בעת צרה, אינם מקיימין דסורם רע, ומקרא מלא ביונה שנדרו כל אלו שהיו בספינה בעת צרה, כמו שמבאר בפסוק ואמר יונה ברוח קדשו (יונה ב' י) את אשר נדרתי אשלמה משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו. ונקדים עוד, דאם נלכד אדם מפני רשעו באיזה צרה, וכל הענין תולה בעת ובזמן מועט, או שינצל או שיאבד, כמו שהוא הדרך והנהוג בבא צרה כסופה, והנה כאשר ראה כי כלתה אליו הרעה ורוצה לשוב אל ה' לפשפש במעשיו, ורואה כי צריך זמן גדול לתקן את אשר עיוות, ואי אפשר בזמן מועט כזה, האיך יעשה וינצל מהצרה אשר היה בו. כבר הורונו שיקבל עליו לתקן את אשר עיוות, ויקבלו השי"ת כאילו תיקן, והוציאו חז"ל (ירושלמי תענית פ"ג ה"א) זה מהפסוק הכתוב (דניאל י יב) מיום אשר נתת לבך להבין ולהתענות כבר נשמעו דבריך. והנה דעת לנבון נקל, דזה דוקא בישראל שמקיימין מה שנודרין בעת צרה, אם כן יכולים לנוס ביום צרה מקצפו אל רחמיו יתברך, על ידי מה שמקבלים עליהם. מה שאין כן האומות שגלוי לפניו ית' שלא יקיימו, וגם אינם עלולין לקיים, ישועו ואין מושיע על ה' ולא ענם. וזה אשר אמרו ישראל ה' עוזי ומעוזי ומנוסי בעת צרה, דאף שכבר באה הצרה נוכל לנוס אף שאין זמן לתקן, מכל מקום הקבלה באמת ובלב שלם די, ודוקא מנוסי. אבל אליך גוים יבואו, ר"ל אף אם יבואו בעת צרתם ויודו ששקר נחלו אבותיהם ויקבלו עליהם לעבוד השי"ת, הבל ואין מועיל בם, כי משמרי הבלי שוא חסדם יעזובו ויחזרו לסורם ולתעתועי אבותם, והוא נכון בס"ד.
ישמח משה
ועל פי זה נראה לי לפרש הפסוקים בתהלים (סי' ע"ו) משמים השמעת דין וגו', עד סוף הסימן. בשנקדים עוד במסכת שבת (פרק רבי עקיבא דף פ"ח ע"א) אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין וכו', עיין שם. והנה על זה קשה קצת מה היא הלשון דין, והיה ראוי לומר משמים השמעת תורה. ועוד דלמה מעיקרא יראה, הלא ודאי יקבלו התורה, דהא הכריחם בעל כרחם בכפיות ההר כגיגית. אבל נראה לי דהיא הנותנת דהקושיא הוא התירוץ, דמשום הכי יראה דראתה שמכריחין את ישראל, וסברה דההכרח לא ישובח ולא יכונו עמודיה על ידי זה, ושקטה לבסוף כשראתה שנתכנו עמודיה, כמו שדרשו רז"ל במדרש (ב"ר פרשה ס"ו סי"ב) בפסוק (תהלים עה ד) נמוגים ארץ וכל יושביה אנכי תכנתי עמודיה סלה, והא דנתכנו עמודיה, היינו משום דהשי"ת ידע מחשבתם כי סופם ברצון גמור כנ"ל. והנה ידוע דמה שאמרו (מכות דף כ"ד.) מפי הגבורה שמענו, לפי שנתנה התורה בגבורה דהוא מדת הדין כנודע וביד חזקה, וכמו שמתחילין העשרת הדברות וידבר אלקים (שמות כ ב), וכמו שפרשתי בפסוק (תהלים סב יב) אחת דבר אלקים וגומר. והנה ישראל נקראים ענוי ארץ, כמו שדרשו רז"ל (חולין פ"ט ע"א) בפסוק (דברים ז ז) כי אתם המעט מכל העמים, וכמו ששמעתי לפרש הפסוק (תהלים קמט ד) כי רוצה ה' בעמו וגו', ובפרט לעתיד לבא דידוע מה דאיתא בספרים על הפסוק (תהלים מד כו-כז) כי שחה לעפר נפשינו וגומר (תהלים מד כז) קומה עזרתה לנו, דבעת שהן יורדין עד לעפר, הן עולין עד לשמים (עיין מגילה ט"ז ע"א). וידוע (תנחומא אחרי סי' י"ב) דכל הגאולות והישועות לא היו תשועת עולמים, רק לעתיד לבא יהיה תשועת עולמים, וידוע מה שאמרו (יבמות ס"א.) קברי עובדי כוכבים ומזלות אינם מטמאין באוהל, משום שנאמר (במדבר יט יד) אדם כי ימות באוהל, ואין עכו"ם עובדי כוכבים ומזלות קרוים אדם, שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם וכו', וכתבו התוספות בברא בתרא (דף נ"ח ע"א ד"ה מציין מערתא), דלכך ר' בנאה היה מציין מערתא וכו', דהא אדם הראשון נקרא אדם, וכן אברהם אבינו שנאמר עליו האדם הגדול בענקים (יהושע יד טו), עד כאן. ועיין בתוספת יבמות (דף ס"א ע"א) ד"ה קברי כותים. ונקדים עוד דאם כועס השי"ת על העובדי כוכבים ומזלות ומענישן, אינם באים לידי הודאה שיודו וישבחו להשי"ת על ידי זה, כמו שביארנו רז"ל במסכת עירובין (דף י"ט ע"א) דגם בגיהנם פושעי ישראל חוזרין בתשובה, וברכות יעטה מורה (תהלים פד ז), מה שאין כן פושעי אומות העולם, ואם שבין לפעמים על ידי יסורים, אין תשובתן שלימה כי הוא רק באונס, ואינו מועיל להשלים נפש על ידי זה, לכך לא נצמח להם טובה על ידי זה שיאמרו אודך ד' כי אנפת בי, כמו שנאמר בישראל ואמרת ביום ההוא אודך ה' וגו' (ישעיה יב א), והבן זה. והנה ידוע דמה שהשי"ת מתפאר בו ונחת ינחת בו, הוא לו כבגד מעטה ולמזח תמיד יחגרה כו', כמו שנאמר (ישעיה מט טז) על כפים חקותיך וגו', ונאמר (ירמיה יג יא) כאשר ידבק האיזור אל מתני האיש כן הדבקתי אלי בית ישראל, כנאמר (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, וכבר פירשתי זה הפסוק (בהפטורת וארא), על פי מה שפרשתי (בפרשת תולדות) מה שדרשו רז"ל (סנהדרין ל"ז ע"א) בפסוק (בראשית כז כז) וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו. ועל פי מה שפירש מהרח"ו בפסוק (שיר השירים ו ב) דודי ירד לגנו לערוגת הבושם "לרעות "בגנים ו"ללקוט "שושנים, כי הר"ת שלהם היא לבו"ש, עד כאן דבריו. ומזה יובן כי הטעם והריח הוא בבחינת נפש, והטעם ולא ריח בבחינת גוף, וריח ולא טעם בבחינת לבוש, ולא זה ולא זה בבחינת בית, והבן. וידוע דיוסי משיתא ויקום איש צרידא (ב"ר ס"ה כ"ב), אף במה שהטיבו מעשיהם לבסוף, היה רק מעשה טוב, ולא עסק בתורה, והבן זה. היוצא מזה דמה שהשי"ת מתפאר בו כביכול חוגר כאיזור, ועיין בויקרא רבה (פרשה י"ב סי' ה' (ויק"ר י"ב ה')) שם משל למלך שהיה לו פרקסין וכו', א"ל שהן דבוקין לו, הדה"ד כאשר ידבק האיזור וכו', עיין שם ועיין שם ביפה תואר. והנה ידוע מ"ש התוספת בריש חולין (דף ב' ע"ב [ד"ה אבל]) בפסוק (בראשית כח כ) וידר יעקב נדר, דבעת צרה מותר לנדור, עיין שם. וידוע דאם אינו ראוי לנדור, אמרינן (יבמות ק"ט:) כל הנודר כאלו בנה במה, וכל המקיימו כאלו הקריב עליו בשעת איסור הבמות, רק יש לו להתיר מיד, עד כאן. אבל נודר בעת צרה דרשאי לנדור, ראוי שישלים ואינו מוזהר שיתיר לו, והבן. וידוע דזה דוקא בישראל, אבל באומות העולם כתיב (יונה ב' ט) משמרים הבלי שוא וגו', כמו שפירשתי הפסוק (ירמיה ט"ז י"ט) ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה וכו', (פרשת האזינו אופן חמשי). ונ"ל ברור שזה הכל מטעם הנ"ל של הרמב"ם, שהאומות עובדי כוכבים ומזלות גם בסוף אינו ברצון רק באונס גמור, לכך כשעובר האונס הן חוזרין לסורן, מה שאין כן ישראל. ועל פי זה יובן היטב מה שדרשו רז"ל (מנחות נ"ג ע"ב) בפסוק (ירמיה יא טז) יפה זית פרי תואר קרא ה' שמך וגו', דישראל מוציאין שמנן על ידי כתישה. וקשה מי הוא אשר לא יחזור למוטב כשמכריחין אותו. ועל פי זה יובן, דאומות העולם אם מכריחין אותן מה שחוזרין הוא באונס, אבל ישראל מוציאין שמנן שיש בהן, כיון שהוסר המונע, והבן. וידוע דפרעה הרשע הכבדת לבו היה, כמ"ש הרמב"ן שאף אם היה שב, לא היה כלום כי היה באונס גמור, מכל מקום לא היה נענש בעולם הזה שהיה חילול השם בדבר, לפי שהיה נראה שחזר בו ושב מדרכו, לכך היה הכבדת לב שישאר על בחירתו ורצונו ולא יהיה אנוס, והוא חטא בבחירתו ורצונו, עד כאן. והמורם מזה דבאומות עכו"מ ומלכיהם לא נחשב זה לרצון, כמו שראינו בפרעה ובכורש והבן זה. וידוע דיבצור לשון קצירה וביטול, ורוח לשון רצון, כמו ורעות רוח (קהלת א יד), וכמו ואת רוחי אתן בקרבכם (יחזקאל לו כז), וכמו שכתב הירושלמי (ביומא פ"ח ה"ז ובשבועות פרק קמא הלכה וא"ו) בפסוק (יחזקאל ב לב) והעולה על רוחכם, וכן הוא בויקרא רבה (ויק"ר ז' ג') בשם רבי שמעון בן יוחאי, וכמו שפירש הבינה לעתים בפסוק (תהלים קמו ד) תצא רוחו ישוב וגומר.
ליקוטי מוהר"ן
וְיַעֲקֹב הוּא בְּחִינוֹת נֶדֶר, שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הַנּוֹדְרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ״ח:כ׳): וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר: