Musar על בראשית 3:15

ויען איוב ויאמר, אמנם ידעתי כי כן ומה יצדק אנוש עם אל, אם יחפוץ לריב עמו וכו', ענה איוב לדברי בלדד וכוונתו בהעדר ההשגחה מפרטי השפלים הוא אמרו אשר בשערה ישוכני וכו' פי' בבא השערה על בני אדם ישוכני בכללם, כמו (בראשית ג׳:ט״ו) ישופך ראש. תשופנו עקב. ר"ל כי המקרים ברוח סערה יפיל עלה והפרי כלומר ימית הצדיקים והרשעים ועל כן ירבה פצעי איוב חנם לא יניחנו להשיב רוחו ולהנפש כי ישביעהו תמיד מרורות. ואמר עוד אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג. ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה אם לא איפא מי הוא, וימי קלו מני רץ וגו', יתן ראיה על הסרת ההשגחה מבני אדם כי אם נאמר שיהיה בהשגחה ויעשה בחפץ וברצון ושוט שוטף יבא מאתו וימית בני אדם פתאום ולמסת הנקיים שבהם ילעג האל וימית אותם בהשגחה ורצון אם כן נתנה הארץ ביד מלך רשע שמכסה פני שופטיה שלא יראו ויעשו משפט רק הוא יעשה חמס כרצונו וכ"ש שהוספת להרשיע המשפט. ואל"כ מי הוא איפה המכלה הכל והמשחית אותו. כי ימי קלו מני רץ ולא ראיתי בהם טוב. ר"ל כי טוב ונכון הוא להסיר ההשגחה מן השפלים לרוב מעלת הגבוה יתברך מלומר שיהיה בהשגחה ויצא משפט מעוקל כאשר נזכר. אדברה ולא איראנו. לפי שאיני ירא מן הדין. לפי שהוא חטא ואני לא חטאתי, כך דרז"ל כי לא כן אנכי עמדי איני כאדם הראשון שאמר (שם) האשה אשר נתתה עמדי ועל כן איני ירא מן הדין. ואמר הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפך ועל עצת רשעים הופעת. מי שלוקח מה שאינו שלו נקרא עושק. והנה באדם שלשה שותפין הקב"ה ואביו ואמו וכיון שמת נוטל הקב"ה חלקו וחלק אביו ואמו מוטל לפניהם, וז"ש הטוב לך כי תעשוק הגוף שאינו חלקך אלא חלק אבי ואמי אותו אתה מפקיר שאמרת אך את נפשו שמור היה לך ליטול חלקך שהוא הנפש שתפריד נפשי מגופי ואל אתיסר ביסורין הללו. ואמר ידיך עצבוני ויעשוני, כלומר עשאוני ידיך ותקנו אותי איברים איברים להיות גופי תקיף וחזק ועתה תבלעני. או ירצה לומר עצבוני מלשון גידים ועצבים כי החוטים הבאים מן המוח וחוט השדרה נקראו עצבים. זכר נא כי כחומר עשיתני וגו' הלא כחלב תתיכני וגו' עור ובשר תלבישני וגו'. ג' פסוקים אלו רמז לשלשה הויות. זכר נא כי כחומר עשיתני רמז להוי"ה ראשונה הוא יצירת אדם הראשון שנברא עפר מן האדמה ועל כן מדבר לשעבר, הלא כחלב תתיכני רמז להוייתו מן הזרע הנקפא, ז"ש וכגבינה תקפיאני והוא לשון הווה שהוא בכל יום, עור ובשר תלבישני רמז להויה שלישית לזמן תחיית המתים והזכיר זה בלשון עתיד:

ומי גרם כל אלה, הכנעני מלך ערד, כנען בידו מאזני מרמה הוא היצה"ר הוא השטן. ודרך רמז הוא מלך ערד, כמאמר ר' חנינא בברכות (לג, א), לא הערוד ממית, אלא החטא ממית. והוא שולח את הערוד למוסר טוב. ואיתא בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א דף כה, ב) ומובא בטור (או"ח תקנא) הני נשי דנהגי דלא למשתי עמרא, ואית דגרסי חמרא כו'. הענין, חוה סחטה אשכול ענבים בגירוי הנחש ומשם חורבן בית המקדש, עיין בזוהר גלאנט"י. ואיבה אשית (בראשית ג, טו), איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה (איכה א, א) ראשי תיבות איבה רעה. והיא גרמה שנכנס אב הראשון הכולל כל הנשמות אל עפר שב, ואמרו רז"ל בסנהדרין (עי' לח, ב) שמינית נזרקה בו נשמה, ומאז עד שנטרד ט' שעות נגד ט' באב. ואמר לו הקב"ה איכה, מלשון איכה, עיין בפתיחה (ד) והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז), והארכתי בדרוש שמיני כי אהרן תיקון של אדם קדמאה עיין שם. ואז יבא על נכון הני נשי דנהיגי מן אב שלא לשתות יין, על כן אני מפרש גם בגירסא זו, נשי, נשים הם יותר זהירות. ואית דגרסי למשתי עמרא, עיקר בגדי כהונה תכלת אהרן תיקון אדם. והנה מזוהמת הנחש שגרמה חוה יצא קין והביא זרע פשתן ונעשו כלאים, כי הכל צמר הצאן, ובבגדי כהונה כלאים משתרי כי הוא מטהר ומזכך הפשתן שבו כי עקרו תכלת. ויבכו כל בית ישראל את אהרן (עי' במדבר כ, כט). כל בית, אלו הנשים (תנחומא חקת), ודוק בענינים האלו:

עוד אמרו רז"ל בשבת פרק במה בהמה (נה, א), את אלו התלמידי חכמים המקיימים התורה כולה מאל"ף עד ת'. ואפשר שעל כן דרשו ג"כ (פסחים כב, ב), את ה' אלהיך תירא (דברים י, כ), לרבות תלמידי חכמים, מתיבת את. והנה הצדיקים אפי' במיתתן קרויין חיים (ברכות יח, א), אף כי מתים לנו, אבל הוא חי זוכה לנצחיות. והנצחיות נקרא אמת, שהוא אמיתית קיימת, ואצלו נשאר אל"ף דאדם רבתי. וגם עשרת דברות מתחילות באל"ף, ואצל התלמיד חכם נשאר אמת צדקו יחדיו כל האותיות, אף בשעה שמת נשאר אמת לסיבה כי נכנסה מ' סימנא דמלאך מות בין אותיות א"ת המורה על תלמיד חכם, ואותיות א"ת מקיפות מ' ונתבטלה ביניהם. כי אף שמת, הוא חי, ומה שמת אינו אלא מעטיו של נחש שהיא שקר היפך האמת. וכמו שמזוהמת נחש כל כך רעה עד שגרם חורבן בית המקדש כמו שהאריך בזוהר איכה, ורמוז בפסוק (בראשית ג, טו) ואיב"ה אשית ראשי תיבות איכה ישבה בדד העיר. כן עטיו של נחש גורם מיתת הצדיק ששקולה מיתתו כחורבן בית המקדש. כתיב (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר. לא קרי, וכתיב לו. כי כביכול לו צר, כי קשה סילוק של הצדיקים, והקב"ה קובל חבל על דאבדין ולא משתכחין, ולאלף צר על הנחש שהפריד האלוף והוא מת בעטיו של נחש: