Musar על בראשית 3:4

אבל אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, כא) מצד הנחש נרגן מפריד אלוף. ובבראשית רבה (כ, ב) איש תהפוכות ישלח מדון (משלי טז, כח), זה נחש שהפך דברים על בוראו, ונרגן שרגן דברים על בוראו, שאמר (בראשית ג, ד) לא מות תמותון. ורמז דבר כי הפריד האל"ף, רצה לומר היה ראוי להיות כתנות אור באל"ף, ועתה במחשכים כמתי עולם כי חושך ולא אור, רק כתנות עור בעי"ן, ואז הוא עיור שלא ראה, רצה לומר כי נעשה גשמי עור ובשר. ואז יש בו הטבע גשמיי שאמרו הפילוסופים כל מורכב סופו להפסד והיא המיתה. ועונש המיתה לא היה הסכמיי רק בטבע, כי שכר עבירה עבירה היא העבירה בעצמה, כי פסק עצמו ממקור החיים, ואחר כך הוליד תולדות והתולדות תולדות והכל מטיפה סרוחה, כי נעשית הטיפה סרוחה מצד זוהמת הנחש. ואילו לא היתה הזוהמא, היתה הטיפה קדושה כבור סיד שאינו מאבד טפה:

ובגדי אהרן ובניו היו לכבוד ולתפארת, כי אדם ואשתו ויהיו שניהם ערומים (בראשית ב, כה) והנחש ראה ערותם ונתקנא, על כן משם כל סוד העריות האסורות מן הזוהמא שהטילה הנחש והוזהרו הכהנים (שמות כ, כג) לא תעלו במעלות שלא יגלו ערותם, כי אדם רצה לעלות במעלות להיות כאלהים בעצת הנחש. אחר כך נעשה ערוה והיה מושך בערלתו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח, ב), וזהו ענין כשהוקם המשכן לאחר שבעה ימי המלואים המשלימים שבעת ימי בראשית, ביום השמיני קרא משה לאהרן ועשרה עטרות נטל אותו היום ראשון לבריאה כו' (שבת פז, ב), כי היה כמו בריאה חדשה ואז נתקיים אדם כי יקריב, כי אהרן היה במקום אדם הראשון וחילוף שנתרחק אדם נתקרב אהרן כמו שאמר (שמות כח, א) ואתה הקר"ב, אכן נתקיים בקרובי אקדש (ויקרא י, ג), כמו שבבריאת העולם נתהוה המיתה כמו שאמר (בראשית ב, יז) מות תמות, כך מתו שני בני אהרן:

וכבר ידעת טעם איסור הנדה ותראה כי אותו הכח גובר עליה בעת הלידה והם חבלי יולדה, ועל כן באים מיד ימי הטומאה, ואחר הסרת הכח מתחלש עד שאין שם טומאה זהו טעם לדברי רבותינו ז"ל (נדה לה, ב) מעיין אחד והתורה טמאתו והתורה טהרתו. והרמז כי כשיצאו כחות הטומאה מהיכל הקודש כל הנשאר שם הם מצד הטהרה. גם נמשך מחטא אדם שנלקח ממנו כתנות אור ונתלבש בכתנות עור ובשר. ושולט בו נגע צרעת, כמו שאמר (ויקרא יג, ט) נגע צרעת כי תהיה באדם, וכתיב (שם ב) אדם כי יהיה בעור בשרו כו', כלומר אדם הראשון שגרם לבוש עור ובשר גרם לצרעת הבא על המוציא דיבה, ונחש היה מוציא דיבה על השם יתברך לאמור מעץ הדעת אכל כו' ופיתה את חוה ואדם: