Musar על בראשית 37:26

ובגמרא^*ביאר מאמר במסכת שבת הרגיל בנר הוין לו בנים ת"ח. בשבת פרק במה מדליקין (כג, ב) אמר רב הונא הרגיל בנר הוין לו בנים תלמידי חכמים ופרש"י דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה בשבת ונר חנוכה בא אור דתורה וקשה לפירושו שמפרש שקאי על שני מיני נרות הל"ל במקרא כי נרות מצוה בלשון רבים למה אמר בלשון יחיד עוד מסיק שם בגמרא^*מאמר רב הונא הוה חליף ותנא אפתחא דרבי אבין וכו'. רב הונא דהוי רגיל חליף ותנא אפתחא דרבי אבין נגרא. חזי דהוי רגיל בשרגא טובא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין. רב חסדא הוי רגיל דהוי חליף ותנא אפתחא דבי נששא דרב שובי חזא דהוי רגילה בשרגא טובא אמר גברא רבא נפיק מהכא נפק מינייהו רב שזבי ופרש"י חליף ותני עובר ושונה כלומר עובר תמיד וצריך עיון מה כוונת די כלומר עובר תמיד וכי לא סגיא אם היה עובר פעם אחד ושונה פעם א' ועוד התוספות כתבו שמה ה"ג חזא דהוו רגילי בשרגא פי' הבעל והאשה לכך אמר תרי גברי רברבא נפקי מינייהו ולקמן אמר הוא דהוי רגילה האשה לבדה לכך אמר דנפיק חד גברא רבה בזכותה. וקשה לי מאחר שכוונת התוספות בההוא גירסא שהוקשה להם למה במעשה הראשון תרי גברי רברבא נפקא ובמעשה שנייה רק חד גברא רבה. מ"ה גורסין רגילי ואם כן מה מורה האריכות לשון שנקטו בדבריהם ה"ג חזי דהוי רגילי מלת חזי ל"ל ה"ג רגילי הל"ל. כדי ליישב הענין אפרש מה שכתב ^*יישוב על לשון הטור ויהא זהיר לעשות נר יפה וכו' הטור א"ח סימן רס"ג ויהא זהיר לעשות נר יפה דאמר רב הונא הרגיל בנר הוין לו בנים תלמידי חכמים ויש מכוונים לעשות שתי פתילות א' כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אחד האיש ואחד האשה בכל מקום שידליקו והנשים מוזהרות ביותר כדאיתא במדרש מפני שהיא כבתה נרו של עולם פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון. והרמב"ם ז"ל (פ"ה משבת ה"ג) נתן טעם לדבר מפני שמצויה בבית ועוסקת בצרכי בית כו' ע"ש והלשין מגומגם במה שאמר והרמב"ם נתן טעם הלא המדרש גם כן נתן טעם כך הוה ליה למימר והרמב"ם נתן טעם אחר. ועוד קשה זה הוא כיודא ועוד לקרא בתחלה הביא הטעם מן האמורא ואחר כך הביא טעם מן הרמב"ם ונראה לי דבלאו הכי קשה לי על הטור שמביא המדרש הטעם מה שהאשה מחוייבת בנרות משום שכבתה נרו של עולם ואיך כתב הוא הרגיל בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים ולומד ממעשה דרב הונא שזכות אשה בהדלקת נרות יוצא ממנה בן תלמוד חכם. ותימה הוא כי מצינו^*מדרש שוחר טוב מזמור ע"ו. במדרש שוחר טוב מזמור ע"ו שאלו תלמידיו לרבי טרפון ביבנה מפני מה זכה יהודה למלכות אמר להו מפני שהודה במעשה תמר א"ל דיו להודאה שמכפר על הביאה. א"ל מפני שאמר (בראשית לז, כו) מה בצע כי נהרוג וגומר א"ל דיו להצלה שמכפר על המכירה. אמר ליה על ידי שאמר (בראשית מד, לג) ישב עבדיך תחת הנער וגומר ואם כן הרי לך לפניך איזה פעולה שפועל האדם לכפרת חטאו אין מה ראוי שפעולה זו יגרום לו טובה וזכות כי די לו שמכפרת על חטאו ואם כן תימה גדולה על הטור שהביא המדרש אשה שמדלקת נרות זכתה להוליד בן תלמיד חכם. הלא הדלקת נרות הוא על שכבתה נרו של אדם הראשון ודי בהדלקה זו לכפר על שפיכות דמים של אדם הראשון ועל כרחינו צריכין אנו לתרץ מה שכתב הטור שצריכה לשתי נרות למה זה להרבות בנרות כי לפי הטעם ששפכה דמו של אדם הראשון סגיא בנר אחד ולמה בשתי נרות אלא באמת זהו מצוה יתירה שהוא כנגד שמור ומאחר שנר זה אינו בא לכפרת דמו של אדם הראשון רק הוא לשם מצוה. לכן הזכות גורם מי שזהיר בו לבן תלמיד חכם. ועל כן אחר שהביא הטור ויש מכוונים לעשות שתי פתילות והנשים מוזהרות ביותר מביא הטעם בשם המדרש שהיא כבתה נרו וכו'. והוקשה לו קושיא שהקשתי דיו שתכפר וכו' כדלעיל ואין לתרץ באופן אחר אלא כאשר תרצתי שהנר השנייה גורמת זכות זה. ועל זה הוקשה לו למה מוזהרת האשה ביותר על נר השני מבאיש כי בנר השני לא שייך הטעם היא כבתה כו' מ"ש אמר והרמב"ם נתן טעם ולא אמר טעם אחר. כי לא נותן רק טעם אחד למה האשה מוזהרת על שתי נרות ואמר מכח שהיא מצויה בבית וטעם המדרש אינו מפרש זה. והשתא יומתק שפיר לשון רש"י בגמרא במה שפירש חליף ותני עובר ושב כלומר עובר תמיד מה קשה ליה במה שאמר כלומר הענין הוא כי הא דאיתא במהרי"ל חדש נשאל למהרי"ל אשה דמתשלה ולא הדליקה נר שבת והורה לה שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה ממה שהיא רגילה עד ומתי שאירע תענית תתודה על זה ע"ש וזה ביקש רש"י להודיע אם היה עובר ושונה אזי הוי אמינא מעשה היה השהיה חליף שני פעמים אם כן לא היה יכול לומר תרין גברי רברבי נפקי מהרא דלמא מה שהיו רגילין בשרגא טובא היה עבור זה שכמה פעמים לא היו נזהרין בהדלקת נרות משום הכי הוסיפו נרות לאחר זה ואם כן דין שתכפר על העבירה שלא היו זהירים בהדלקת נרות ולמה יזכה לבני ת"ח. על זה מסיק רש"י כלומר עובר ושב תמיד מלת תמיד מורה על רבוי וראה שהיו נזהרים במאוד בהדלקת נר שבת לחבב תמיד המצוה ולכן אמר תרין גברי רברבי נפקי וכו'. וגם לזה כוונו התוס' בלשונם ה"ג חזא דהוי רגילי בשרגא טובא כאלו אמר שנתן עין השגחתו בראייה מוחזקת וחזא שהדלקת נרות טובא אלו לא היו לכפרת נפש על שלא היו זהירין בהדלקת נרות רק לכבוד השם יתברך כן נ"ל לישב הטור והגמרא. ומדויק שפיר הלשון כי נר מצוה שפירש"י על ידי נר מצוה זכתה שתוליד בן תלמיד חכם. כי הנר ההיא שמדלקת על החיוב מפני שכבתה נרו של עולם לא אקרי נר מצוה כי הוא בא לכפרת נפשה רק הנר הנוספת לשם מצוה קרוי נר מצוה.^*ביאור וטעם אחר על כי נר מצוה ותורה אור. פירוש אחר על כי נר מצוה ותורה אור למה קרא למצוה נר. ואקדים מה שפירש"י בפרשת נח (ז, א)^*פירוש על פסוק הטהור' שעתיד' להיות טהורה מכאן שלמד נח תורה. הטהורה שעתידין להיות טהורה למדנו שלמד נח תורה. פי' הרב הגדול בעל גור אריה דאם לא כן מנא ידע. והקשה ממה דאמר בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נט, א) בן נח שלמד תורה חייב מיתה ותי' היינו לאחר שנתנה התורה לישראל אבל קודם מתן תורה מותר לו ללמוד והקשה עליו הגאון מהר"מ יפה לגבי בן נח אין לו לחלק בין קודם מתן תורה ולאחר מתן תורה שאין שייך לחלק בזה אלא בישראל שהותר או נאסר לנו אח"כ מה שאין כן גבי דידהו. והוא תירץ שנת מהול היה שנולד מהול והוי כגר שנימול ומותר ללמוד תורה ואיסור ללמוד תורה לגוי משום שהוא ערל ע"ש ולפי תרוצו יש לי לפרש זה המקרא וע"ד שמסיק בסנהדרין פאד"מ (לב, א) אור הנר בברור חיל. וכתבו התוספות מכאן שמדליקין נרות בשעת המילה. ונמצא יובן המקרא כי נר מצוה פירוש אותה המצוה שצריכה לנר זהו המילה לזה הוא ותורה אור ר"ל התורה אור לו שרשות לו ללמוד תורה אבל מה אעשה שמהר"ם יפה סותר דברי עצמו משם בן נח דכתיב (תולדות כה, כב) ותלך לדרוש את יי' שהלכה למדרשו של שם וכן באברהם (תולדות כו, ה) עקב אשר שמע בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי קודם שנימול וא"כ הקושיא נשאר במקומה. ואני אומר דאפילו צחצחות קושיא אין כאן. רק אקדים ביאור גמ' בחולין פ' אלו טרפות (נז, ב). אמרו עליו על ר' שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה מאי עסקן אמר רב משרשיה דכתיב (משלי ו, ז) לך אלא נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אמר אויל ואתמי' כו' ע"ש וכתבו התוספות אע"ג דבכהאי גוונא קחשיב בהמוכר הספינה מלגלג (ב"ב עה, א), גבי ההוא תלמידא דא"ל רבי יוחנן אם לא ראית לא האמנת ותרצו שאני הכא שבא לברר הדבר ולהודיע איך ידע שלמה המלך ע"ה דבר הזה ובאמת תירוץ של התוספות דחיקא הוא כי מה צריך לבירור הלא כל דברי שלמה המלך ע"ה דבר הזה ובאמת תירוץ של התוספות דחיקא הוא כי מה צריך לבירור הלא כל דברי שלמה המלך ע"ה ברוח הקודש נאמרים ונראה לי דאין מקום לקושית תוספות כלל וכלל כי הכא שאני דכתיב לך אל נמלה עצל שמצייהו לילך אל הנמלה מולראות דיניה. נמצא רבי שמעון בן חלפתא עשה ככל אשר צוהו שלמה המלך ע"ה. כן הוא בנדון דידן בשעה שאמר הקב"ה לנח קח לך מן הבהמה הטהורה מנא ליה לידע אם לא שנתן לו רשות ללמוד תורה^*פירוש אחר על מה שהתורה נקראת אור מתוך זה מבואר שהעולם לא נברא אלא בשביל התורה וכמה עניינים השייכים לזה. ע"א על מה שהתורה נקראת אור ידוע כי גדול מעלת התורה שהעולם נברא בזכותה כמו שהביא רש"י ריש פרשת בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ואף שרש"י פי' גם כן בשביל ישראל שנקראו ראשית אין סותרות זו את זו כי התורה שייך דוקא לישראל ולא לאמות העולם כי כיתי שלומד תורה חייב מיתה הגם רבי ברכיה דאמר (ב"ר א, ד) שם איתא רב הונא בזכות ג' דברים העולם עומד בזכות חלה בזכות מעשר בזכות ביכורים גם הוא אינו סותר המאמר שבשביל תורה נברא העולם. כי חלה וביכורים הם מתנות כהונה ואין נותנין מתנות כהונה אלא לבעלי תורה כמו שמסיק (בחולין) פרק הזרוע דף ק"ו אר"ש אמר רבי יונתן מניין שאין נותנין מתנות כהונה לעם הארץ שנאמר (דה"ב לא, ד) ויאמר לעם ליושבי ירושלים וגו' כל המחזיק בתורת י"י יש לו מנה כו'. גם משנה שלימה בידנו סוף בכורים (ג, יב), רבי יודא אומר אין נותנין אלא בטובה ופירושו הכי אין הכהן יכול ליתן ביכורים אלא לכהן חבר ע"ש. מתנות כהונה שייכים לבעל תורה דוקא. וה"ה במעשר בפסיקתא עשר תעשר (עי' תוס' ב"ב כא, א דקה כי) מסיק שם שגדול מעשר המביא לידי תלמוד תורה שנאמר (דברים יד, כב) עשר תעשר וכתיב (שם כג) למען תלמד וגו'. ונמצא חלה ובכורים ומעשר אין נותנין כ"א לבעלי תורה. גם לפירש"י שמסיק ואם באת לדורשו כפשוטו כך פרשיהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובוהו ויאמר אלהים יהי אור וגומר עד כמו בראשית ברוא ודומה (הושע א, ב) תחלת דבר יי בהושע כלומר תחילת דבורו של הקב"ה בהושע גם זה אינו סותר דבריו הראשונים שדבר בשביל התורה שנקרא ראשית אך צריך ביאור וקרוב לענין זה עוררני בעל ספר ע"מ מה שנותן הכלל בלמוד התלמוד בכל מקום שמסיק שם בגמרא^*כל סלקא דעתך הנאמרים בגמרא הם אמת. ס"ד ולבסוף נופל הזהיר לומר שלא יבין המבין שהאי ס"ד הוא שקר וראיה אחר הפילפול נופל מסברתו הראשונה ונמצא ח"ו יהיה כ' איזה שקר בגמ' והזהיר לומר כל ס"ד הוא האמת כשבא אח"כ אל האמת אז יבין למפרע הס"ד רק שמפלפל לא ידע האמת בס"ד והראה לנו מקום^*גמרא האוחז ס"ת ערום וכו'. האוחז ס"ת ערום נקבר ערום ערום ס"ד אלא בלא מצות בלא מצות ס"ד אלא ערום בלא אותו מצוה (מגילה לב, א). ולפי הנראה מה שאומר ברישא נופל מסברת נקבר ערום אמנם לא כן רק האריך כי כל אדם שעושה מצות לאחר מותו נעשה לבוש לנשמה בסוד חלוקא דרבנן. והנה תחילה הבין האי ערום פירוש בלא תכריכין והקשה ס"ד ומשני באיזה ערום מדבר בלא מצות מן המלבושין שנעשו מהמצות. והנה עדיין לא ידע תוך הפשט והקשה בלא מצות ס"ד וכי משום שלא נזהר במצוה אחת משום הכי יהא נקבר כמי שאינו עושה מצות ומשני בלא אותו מצוה ור"ל כשמבזה אותו המצוה ואוחז ס"ת ערום א"כ מבזה כל המצות כי כל המצות כתובין בספר תורה ונמצא לפי האמת ע"י שאינו מקיים אותה מצוה יוצדק בלא כל המצות ובדין שיקבר ערום ממש^*ביאר הגמרא כל האומר אין לו תורה וכו'. ולפי דרכי למדתי ממנו ביאור גמרא (יבמות קט, ב) כל האומר אין לו תורה אין לו תורה ופריך פשיטא אלא האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה הא נמי פשיטא אלא האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו. וגם כן ביארתי שלפי האמת יצדק ראש דבריו האומר אין לו תורה ע"ד גמרא דמכות (כג, ב), דרש (ר' שמלאי) תרי"ג מצות כו' שנאמר (דברים לג ד) תורה צוה לנו ופריך תורה תרי"א הוא ומשני אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו. ולפי זה מבואר הוא שאמר ברישא האומר אין לו תורה אין לו תורה איירי לפי המסקנא בזה לשון שאין תורה כלל רק כך אומר אין לו אלא תורה ר"ל שאומר שלא יקיים מצות יותר ממנין תורה דהיינו תרי"א ולא תרי"ג ונמצא שמבטל שני מצות מתרי"ג מצות א"כ אין לו תורה כלל כי הי מנייהו מפקת נמצא זה הגדם והסיבה שיבטל כל המצות מפני שיאמר על כל ב' מצות הם ממועטין ממנין תורה ונמצא אף שאומר אין לו אלא תורה שמודה אמנין תורה תרי"א אז אפילו תורה אין לו כי היום יבטל אלו שני מצות ולמחר שני מצות אחרות ויאמר אלו לא בכלל ונמצא כל התורה בטלה. ולכן לפי המסקנא שמפרש שאיירי באומר אין לו אלא תורה אז מבין מה שקאמר ברישא האומר אין לו תורה ר"ל ע"י אין לו אלא תורה אז יאמרו אין לו תורה ודומה למה שמסיק באולו טרפות (חולין נו, א) גבי^*גמרא באלו טריפות תני לוי קרום ס"ד. תני לוי קרום ס"ד אלא שקרמו רך ופרש"י מתוך שקרמו רך עתיד להנקב כן הכא נמי במה שאומר האומר אין לו תורה לא איירי כפשוטה רק הוא אומר אין לו אלא תורה ואז ממש כאומר אין לו תורה וכן פרשתי במסכת ברכות (יג, ב) א"ר נתן בר מר עוקבא א"ר יודא^*גמרה בברכות על לבבך בעמידה. על לבבך בעמידה על לבבך ס"ד אלא עד על לבבך בעמידה ופירשתי שהס"ד והמסקנא אמת הם ע"ד גמרא בעירובין (נג, א) אמר רב יודא אמר רב בני יודע מתוך שהקפידו על לשונם ומתנחו להו סימנים נתקיים תלמודן בידן בני גלילא וכו' וכן מצינו בא"ט דף ס"ב נותן כמה סימנין לדינין שיזכור בהם א"ר רב פפא תרנגולא דאגמא אסורא תרנוגולתא דאגמא שריא וסימנך עמוני ולא עמונית מזיג חמרא אסורה בת מזג חמרא שרי וסימנך יפה כח הבן מכח האב והרבה סימנים שנותן שם על הדינים כדי לזכור הדינים כן הוא בנ"ד לפי מאמר רבותינו ז"ל הליכה קשה לעינים וישובה קשה לתחתוניות עמידה קשה ללב והנה מתחלה נותן סימן לזכור הדין אף בהליכתו וקורא קריאת שמע שצריך לעמוד עד על לבבך. הניח לסימן תחלה על לבבך בעמידה מכח שעמידה קשה ללב יזכור הדין שעד על לבבך יהיה בעמידה רק המקשן לא הבין ופריך ס"ד וגילה לו עד על לבבך בעמידה ויש מקומות רבים שפירשתי כן והנה אמרתי^*לדעת שכל מקום שפסוק נדרש על ענין אחר אינו סותר הפשוטה. ג"כ להעלות על ספר ולגלות איזה עניינים של למוד דהיינו כל מקום שהפסוק נדרש על עניינים אחרים יש להבין ולהשכיל שהדרש לא יסתור הפשט אדרבה הדרש יכריח הפשוטה. ובזה יובן לשון רש"י בפרשת בראשית שכתב בשביל התורה שנקראת ראשית כו'. וכתב ואם באת לדורשו כפשוטו וכו' וקשה ואם לפרשו כפשוטו הל"ל. אלא רמז שהדרש יכריח הפשט אפילו באם הדרש לא יהיה כפשוטו^*ביאור יפה על הגמרא לא יצא אדם בסייף ולא בקשת כו'. וע"י זה ראיתי לפרש גמרא פרק במה אשה (שבת סג, א) אמתניתין לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת וכו'. ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו. מסיק בגמרא אמר ליה אבי' לרב דימי ואמרי ליה לרב אויא מ"ט דר"א אמר תכשיטין הן לו דכתיב (תהלים מה, צ) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך א"ל רב כהנה למר בריה דרבינא יהא בדברי תורה כתיב. א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו אמר רב כהנא כד הוינא בר תמניא סרי שנין והוי גמירנא לכולא תלמודא ולא הוי ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופריך השתא מה קמ"ל דליגמר והדר ליסבר פירש"י לגדוס שמעתיה מרביה ואע"ג דלא ידע לכולי טעמי והדר ליסבר דהוי קשה לב כהנא ולא הוי ידע האי טעמא ע"ש והנה כאשר ראיתי כן תמהתי מאי חידוש הוא זה דאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כי מפורסם הוא בכמה מקומות בתלמודא שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכן מסיק ביבמות דף כ"ד (ע"א) אמר רבא אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתא גזירה שוה אפיקתיה מפשטא לגמרי וא"כ מה חידוש רב כהנא. ועוד קשה בגמרא דע"ז (יט, א) איתא לעולם לגרוס איניש אע"ג דלא ידע מאי קאמר שנאמר (תהלים קיט, כ) גרסה נפשו לתאוה. וא"כ מה חידש בזה דליגמר והדר ליסבר. על כן נ"ל דהכי פירשו שכוונתו הוא להודיע הגם שמקרא אחר יוצא לכמה טעמים מכל מקום כולהו טעמי אין יוצאין מידי פשוטו. והכל למקום הפשוטה יוצאים רק שיראה שהדרש יכריח הפשוטה. וענין זה חידש רב כהנא פה במה שהקשה לו והא האי קרא חגור חרבך בדברי תורה איירי ומשני לו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שהדרש ממקרא חגור חרבך נדרש על גאותו של אדם וזה יכריח הפשט. וע"ד גמרא דיבמות (סג, ב), אמר רבא בא וראה כמה טובה אשה טובה דכתיב (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב אי בגוה משקעי קרא כמה טובה אשה טובה שהכתוב משבחה. ואם בתורה משתעי קרא כמה טובה אשה טובה שנמשלה בה התורה ע"ש. וזהו שגילה הדרש חגור חרבך וגו' הודך והדרך. הגם שהמקרא איירי בד"ת מ"מ כמה נאה ויאה חרב של גבור שהתורה נמשל בה אז יראה שחרבך הוא הודך והדרך. וא"כ ענין גדול חידש פה רב כהנא ולימד אותנו שבכל מקום בתלמוד ילמד הלומד שהפשוטה והדרש הכל ענין א' הוא. דבעבור זה שכבו' הוא הדבר הזה שהיה למשל. אמרתי לפרש מה שהביא הטור אורח חיים סימן תר"ף בשם הירושלמי דמגילה וזה לשונו צריך שיאמר ארור המן וברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל העכו"ם וברוכים כל ישראל א"ר פנחס וצריך שיאמר^*פירוש על מה שאומרין וגם חרבונה זכור לטוב והוא ע"ד הגמרא ומדרש רבה וכו'. וגם חרבונה זכור לטוב למה יאמר מלת גם גבי חרבונה. ונ"ל על דרך הגמרא (ירושלמי כלאים ט, ג) ומדרש רבה פרשת ויחי. רבינו חשש י"ג שנים בשנו היה כו' כעס רבינו על רבי חייא הגדול נכנס אליה זכור לטוב אצל רבינו בדמותו של רבי חייא ונתן ידו על שנו ומיד נתרפא למחר נכנס רבי חייא אצלו א"ל רבי אותו שינך מה היא עשויה אמר משעה שנתת ידך עליה נתרפא כו'. ידע רבינו שאליהו זכר לטוב היה אותה שעה התחיל לנהוג כבוד ברבי חייא. ובמהרי"ל בהלכות פורים הביא בשם מהר"י סג"ל חרבונה הוא היה אליהו לפיכך אצו אומרים חרבונה זכור לטוב משום דזכור לטוב הוא אליהו. ובזה אתי שפיר מימרא דרב פפא וצריך שיאמר וגם חרבונה ממ"נ אם חרבונה הוא אליהו מה טוב. ואם חרבונה ממש הוא מ"מ מאחר שנדמה צורתו לחרבונה כמה טוב היה חרבונה שאליהו נדמה בצורתו. לכן אמר וגם חרבונה הגם שהוא חרבונה כפשוטו מכל מקום זכור לטוב. ונחזור לענינינו בראשית הדרש בשביל התורה שנקראת ראשית וכן מה שאמר ואם באת לדורשו כפשוטו כמו בראשית ברוא מה היה ויאמר אלהים יהי אור אינם סותרים את זה. כי בלאו הכי קשה מה הוצרך לומר בראשית ברוא והיה ויאמר אלהים יהי אור בראשונה. כי לפי סדר הפרשה עין בעין יראה הסדרן של מעשה בראשית אלא המקרא בעצמו נתן טעם למה היה בריאת אור בראשונה משום שכמה גדול כח האור שהתורה משולה בו. כמה שאמר הכתוב כי נר מצוה ותורה אור. ונמצא הדרש בראשית התורה על התורה זהו פשוטו כי הפשוטה והדרש הכל אחד הוא. והפסוק מה שהביא ראיה ממקרא (הושע א, ב)^*פלוגתא בפסחים על תחלת דבר יי בהושע ומפורש יפה. תחלת דבר י"י בהושע אפרש כי יש פלוגתא בפסחים פרק האשה (פז, א) תחלת דבר יי' בהושע וכי עם הושע דבר תחלה והלא ממשה עד הושע היו כמה נביאים א"ר יוחנן תחלה לארבע נביאים שנתנבאו באותו פרק ואלו הן הושע וישעיה עמוס ומיכה. ומשום הכי תחלת דבורו של הושע היה ויאמר יי קח לך אשת זנונים. וקשה לי הניחא לרבי יוחנן כי ד' שהיו באותו הפרק דבר עמו ראשון. משא"כ למ"ד תחלת דבורו. אכ בכל נביא היה לעמוד תחלת דבורו של ה' כו' להודיע איזה היה דבור ראשון. ונ"ל לתרץ על דרך הגמרא דפרק במה בהמה (שבת נה, א) מסיק שם^*גמרא מאימתי תמה זכות אבות ונחמד הוא על דרך הגמרא אמ' הקב"ה להושע בני חטאו כו'. מאימתי תמה זכות אבות אמר רב מימות הושע בן בארי שנאמר (הושע ב, יב) אגלה את נבלותם לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי ופירש"י שאין עוד להם זכות אבות כו' ושמואל אמר מימות חזאל כו' ע"ש באריכות. ועוד צריך שתדע בפסחים (פז, א) מסיק בגמרא אמר הקב"ה להושע בני חטאו היה לו לומר בניך בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב לא די שלא אמר כך אלא אמר העבירם באומה אחרת אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה אמר ליה קח לך אשה זונה כו' יש לי בנים הימנה כו' כך ישראל שהם בני בני בחוני הם כו'. והנה המקרא סובב והולך אליבא דרב דאמר תמה זכות אבות מן הושע בן בארי. והוקשה להמקשא א"כ כביכול למה כעס הקב"ה עליו ואמר לו קח לך אשה זונה כו'. כדי שיאמר לו אח"כ מה אשתך היא זונה ובניך אין אתה יודע אם ממך יצאו כו' מה חרי האף הגדול הזה על הושע מה היה לו להושע לעשות כי לא היה יכול לומר גלגל רחמיך עליהם כי הם בני אברהם יצחק ויעקב כאשר ששמע הנבואה שתמה זכות אבות והיאך היה יכול לומר כן. על זה בא הנביא כמתרץ הקושיא ואמר תחלת דבר יי' בהושע ויאמר יי' קח לך אשת זנונים וגומר זה היא תחילת הדבור שדבר יי' עמו ופסוק ואיש לא יצילנה מידי הוא בסימן שני לאחריו. ולזה הקדים שזה היה הויכוח תחילה וכל מעשה יי באמת ובצדק לכן נתמלא עברה עליו ולחזק ולאמץ ענין של הדרש והפשט שיהיו לאחדים אמרתי לפרש סוגיא דשמעתתא בפרק קמא דחולין (ה, ב), א"ר חנן אמר רבי יעקב בר אידי אמר רב יהושע בן לוי משמיה דבר קפרא. רבן גמליאל ובית דינו^*ענין נחמד על הגמרא בחולין נמנו וגזרו על שחיטת כותי כו'. נמנו על שחיטת כותי ואסרוהו כו' קבלה מיניה רבי זירא אז לא. תא שמע דאמר רב נחמן בר יצחק אמר רב אני ראיתי שאכל רבי יוחנן משחיטת כותי ואף רבי אסי אכל משחיטת כותי ותהי בה רבי זירא ולא שמיעא להו ואי שמיעא הוי מקבלי אז דילמא שמיעא ולא קבלי הדר פשט לנפשיה מסתרבא דשמעא להו ולא קבלו דאי הוי שמיעא והוי מקבלו היכ' מסתייא מילתא למיכל איסורא. השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תחלה על ידן צדיקים עצמן לא כ"ש כו'. ומאי טעמא גזרו זה רבנן כי הא דרבי שמעון בן אליעזר שדריה רבי מאיר לאתויה תמרי מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא אמר ליה ושמת סכין בלעויך אם בעל נפש אתה הלך רבי שמעון בן אליעזר וסיפר דברים לפני רבי מאיר וגזר עליהן מאי טעמא אמר רבי נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו בהר גריזים ורבי מאיר חייש למיעוטא ורבן גמליאל ובית דינו כרבי מאיר סבירא להו. פשטא דקרא במאי כתיב בתלמיד היושב לפני רבו תני ר' חייא (שם א) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה אם יודע תלמיד ברבו שיחזור לו טעם בין ואם לאו תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה פרוש. עוד שמה מעשה רבי יצחק בן יוסף שדריה רבי אבהו לאתויה תמרי מביא כותאי וכו' הלך רבי אבהו וסיפר דברים לפני רבי אמי ורבי אסי ועשאוהו נכרים במורים מאי נכרים גמורים אמר ר"נ בר יצחק לבטל רשות וליתן רשות פירוש בגמרא וברש"י על נכון. וקשה מה כוונת הגמרא על מעשה ראשונה דההוא סבא ושמת סכין בלועיך פירש"י התחזק על יצרך שלא תקנה חמרא מכותאי. ומה כוונת הגמרא פשטא דקרא במה הוא על תלמיד לרבו ואם כן הוא דפשטא דקרא הוא בתלמיד היושב לפני רבו. מנא הוה ליה להבין שלא יקנה הוין מכותאי. ונראה לי דהכי פירושו כי רש"י פירש שם ותהי רבי זירא לא שמיעא להו כו'. הנה תהי בלבו ואתמה מה שאכלי וכו'. וקשה למה היה כמשתומם והעלה על לבו כמתמיה על זה. והלא היה לו לשאול את רבי נחמן בר יצחק אם הוא ידע ששמעו ולא קבלו אז לא שמעו כו' מאחר שרב נחמן בר יצחק אמר הלכה למעשה משמיה בודאי שאול אותו בשעה שראה אותו שאכל למה זה ועל מה זה הוא אוכל משחיטת כותאי אלא הענין הוא כי רבי זירא הבין מתוך דברי רב נחמן בר יצחק שלא יהיה לו לב להשיב באם היה שואל אותו אם ידע ששמעו ולא קבלו כו' והיה מתירא פן ואולי יתבייש רב נחמן בר יצחק על שלא ידע להשיב. וקיים רבי זירא בעצמו קרא זה אם בעל נפש אתה בין וכו' והרהר בלבו' קושיא זו ולא הוציאה משפתיו. ואין לתמוה היאך הבין רבי זירא זה שלא ידע רב נחמן להשיב לו. זה הוא מדוייק בגמרא בענין זה דאיתא שם מאי טעמא גזרו על הכותיים והשיב רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו בהר גריזים ולכן רבן גמליאל ובית דינו סבירין כמותו. וכן במעשה שנייה שרבי אמי ורבי אסי גזרו ועשו אותן נכרים גמורים מאי נכרים גמורים ואמר רב נחמן בר יצחק לבטל רשות וליתן רשות. אם כן ידע רב נחמן בר יצחק הטעם של רבן גמליאל ובית דינו והטעם של רבי אסי שגזר עליהם ועשה אותן נכרים גמורים. ומזה הבין ר' זירא שע"כ. לא סבירא ליה לרב נחמן בר יצחק. הסברא זו דשמיעא ולא קבלו דאי לא שמיעא ואי הוי שמיעא הוי מקבלי השתא בהמתן של צדיקים כו' כי באם סבירה ליה סברא זו דהשתא בהמתן של צדיקים כו' היה קשה עליו שאמר בגמרא רב נחמן בר יצחק אמר אף רבי אסי אכיל. ומזה הוקשה לרבי זירא על רב נחמן שע"כ לא ס"ל הסברא של השתא בהמתן של צדיקים וכו' דאם איתא דסבירא ליה לרב נחמן האי סברא. קשה עליו מאחר שהוא ידע מעשה דלקמן הכי יצחק בר יוסף שדריה רבי אבהו לאתוי תמרי מבי כותאי כו' ולא זזו משם עד שעשאו נכרים גמורים. ואמר רב נחמיה רב יצחק לבטל רשות וליתן רשות. והנה היה ידוע לו שכל כך נעשו לנכרים גמורים אם כן הוקשה לרבי זירא על רבי נחמן איך הבין הוא שרבי אסי אכיל תחלה משחיטת כותי ואף רבי יוחנן מאחר שהקב"ה יודע עתידות שלסוף יעשו אותם לנכרים גמורים רק הם בעצמם לא ידעו עד לסוף אם כן איך הכשילם הקב"ה לאכול משחיטתם אף שהם לא ידעו מכל מקום כלפי שמיא גלייא. אלא ודאי הבין בו שלא סבירא ליה סברא זו השתא בהמתן של צדיקים וכו'. ואין להקשות לרבי זירא בעצמו דסבירא ליה סברות השתא בהמתן של צדיקים כו' איך הכשילם הקב"ה לאכול שחיטת כותי והלא ידע מעשה דרב אסי שעשאו לנכרים גמורים. יש לומר בשלמא לר' זירא לא קשה מידי כי אף שעשאו נכרים גמורים מכל מקום לא ידע שנעשו נכרים גמורים מצד הדין לבטל רשות וליתן רשות וכדתניא (עירובין סט, ב) ישראל מומר משמר שבתו בשוק ומבטל רשות. רק בקעה מצאו כי לא היה בעלי תורה והחמירו עליהם כמו שמצינו גבי בני בשכר שנאסרו להם כמה דברים הגם שהוא לא מצד הדין מאחר שלא היו בני תורה ע"ש בשבת פרק אין תולין (קלט, א), מה שאין כן רב נחמן דסבירא ליה שהם נכרים גמורים ומעיד דין של שבת על זה לבטל רשות וליתן רשות וכו' ואם כן מצד הדין הם נכרים גמורים מ"ה קשה לרבי זירא על דעת רב נחמן היאך אכלו משחיטתם ואיך הכשילם הקב"ה השתא בהמתן של צדיקים וכו'. אלא וודאי לא סבירא ליה לר' נחמן סברת השתא בהמתן של צדיקים וכו' לכן ירא רבי זירא לשאל את רב נחמן אם ידע דברי ר"ג ובית דינו שנמנו על שחיטת כותי וכו' ורבן גמליאל ובית דינו כרבי מאירן סבירא להוט דמצאו דמות יונה על הר גריזים. ואם כן אסורים מצד הדין ואז לא יכול לפשוט אם קבלו או לא קבלו כי אין לו סברא מוכרה על זה. כי ע"כ לא סבירא ליה לרב נחמן הסברא השתא בהמתן של צדיקים וכו'. לכן לא רצה רבי זירא לשאל לרב נחמן מאחר שהבין בו שלא יהיה לו לב להשיב משום הכי פירש"י מתמיה בלבו כדי שלא להכלימו ועל זה קאי הגמרא פשטא דקרא במה כתיב בתלמיד היושב לפני רבו. אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר כו' להורות לנו שרבי זירא לא רצה לשאל את רב נחמן קושיא זו כי היה יודע שאינו יודע להחזיר לו לכן תהי בלבו ע"כ. ולפי הגמרא הנ"ל ראיתי לישב המדרש רבה בפרשת אמור (ויק"ר כט, ח)^*מדרש רבה בפרשת אמור למה נקרא תשרי חודש השביעי. ד"א בחודש השביעי שהוא משובע בכל. גיתות בתוכו. ברכות בתוכו. כפור בתוכו. לולב וערבה בתוכו. (שם, ט) ד"א החודש השביעי רבי ברכיה קרי ליה ירחא דשבועות שבו נשבע הקב"ה לאברהם אבינו הדא הוא דכתיב (בראשית כב, טז) ויאמר יי' בי נשבעתי מה צורך היה. רבי ביבא בר אבא בשם רבי יוחנן רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת קח לי בנך היה בלבי מה להשיבך כו'. כך שיהיו בניך של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק ועומ' מכסא דין לכסא רחמים אימתי בחודש השביעי. וקשה לי כל ללשון ראשון מזכיר שמו השביעי מעין כל המאורע בו ולרבי ברכיה רק מה שנוגע לענין יום כפור לחוד. הענין הוא כי להקרא שביעי בשביל שנעשה בו. היה גם מן הראוי להקרא שאר חדשים בשביל המאורע בהם. ע"כ קראו רבי ברכיה ירחא דשבועות כדי לתרץ איזה קשיא בגמרא דר"ה (טז, א) אמרינן אמר הקב"ה תקעו בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק והנה קשה לפי הגמרא (שבת נה, א) מהיכן תמה זכות אבות כי יש הרבה דפליגי חד סבר מימי הושע בן בארי ומ"ם מימי חזאל כו' ונמצא זכות התקיעות שלנו שלא לצורך הן מכח שתמה זכות אבות אלא הענין הוא כמו שכתבו התוספות בשבת אף על פי שזכות אבות תמה ברית אבות לא תמה. ולפרש מלת של ברית יובן על דרך גמרא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"ח) (ע"ב) גבי^*גמרא פרק כל שעה חלות תודה ורקיקי נזיר וכו'. חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן למכור לשוק מסיק כשבאתי והרצתי דברי' לפני ר"א אמר לי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני ולא טעמא בעי כו'. ופירש"י ברית הוא שבועה. ובזה יובן שפיר רבי ברכיה בא לתרץ שתוקעין בזה החודש כדי שיזכור עקידתו של יצחק. והלא מאותן הימים שתמה זכות אבות מה יועיל תקיעה זו. אלא מאחר שאף שזכות אבות תמה מכל מקום ברית אבות לא תמה. ע"ז חידש רבי ברכיה ואמר שקרוי ירתא דשבועתא לרמז לנו ענין גדול בזה שברית אבות לא תמה והוא השבועה:

והטעם דמצות פורים לשמוח הרבה ביין ולא כן בשאר ימי הודיה על הנסים שנעשו לאבותינו הוא הדבר אשר דברנו כי עיקר הצלת המן היה בשביל שתיית יין דעל ידי כן בטלו הדת באמרם כי ניתן הדת אחרי משתה היין כנ"ל ואם כן מזה מורה כי לא קלקל המן מחשבת המלך והסיב אותו לפנה אחרת רק כל טעם בטול הדת היה מחמת טענה דהיה לאחר שתיה וא"כ דלב המלך היה לרוע א"כ אין כל כך אשמה על המן והעיקר האשמה תלוי במלך ולכך לא ידע בין ארור המן כנ"ל כי אין על המן עיקר החטא והמרי כי הוא עשה רצון המלך ואלו לא היה המן היו אחרים וממנו נלמד אחשורוש שרצה להטיב לישראל לא חס על כבודו וצוה לכתוב שנעשה הדת בשתיית יין ואיך לא נלמד ממנו שלא נעמוד על דעתנו ולא נחוש לבזיון והעדר כבוד להטיב לעצמנו ולנפשנו והלא אדם קרוב לעצמו ולא מצאתי ריע טוב כי אם גויתי אמר החכם והנה כבר אמרתי כמה פעמים כי רעה חולה היא שכל אחד אינו משתתף בצרת חביריו ואומר אך שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך ומה איכפת לו אם אבדו צדיקים ואם גלו נאות ישראל ועם ה' לבוז ולמשיסה והכתוב צווח (עמוס ו ז) ולא נחלו על שבר יוסף והנה לא כן במגילה כי צריך להבין מ"ש במגילה (דף ב ע"ב) מדפרזים בי"ד שמע מינה מוקפים בט"ו ופריך הגמרא ואימא מוקפים כלל וכלל לא ומשני ולאו ישראל נינהו ועוד מהודו ועד כוש כתיב ופירש"י דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך עכ"ל והדבר צריך ביאור חדא איך סלקא דעתך העם הדרים במוקפים חומה לא ישמחו בנס שעשה להם ה' והציל נפשם ממות ומפח אשר טמן להם המן ימ"ש ומה יהיה המקום גורם להם בזה ועוד למה תירץ לאו מבני ישראל המה הוה ליה לשנויי וכי לא היו באותו נס והתירוץ השני דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך קשה להבין דכפי הסלקא דעתיה דאין חייבים בפורים רק הפרזים אם כן עדיין היה צריך לכל המדינות לכתוב בשביל הפרזים כי רבים המה בכל המדינות ערי הפרזות כנודע כי מעט המה המוקפים חומה מימות יהושע בן נון ובשביל כך כתבו אבל לא יחויב מזה שתהיה הכתיבה בשביל מוקפים אבל יובן דפריך בגמרא (מגילה יב ע"ב) קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני ומשני אביו מבנימין ואמו מיהודה ואיבעית אימא כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי דכתיב איתו גוברין יהודאין וכו' ועיין בתוספות למאן דאמר חנניה מישאל ועזריה היו מבני יהודה ויש להבין במה שאמר אביו מבנימין ואמו מיהודה דמה ביקש הכתוב בזה לייחס מרדכי גם כן על משפחת אמו הלא בכל הצדיקים שנתייחסו בתורה מעולם לא נזכרו ונתייחסו אחר משפחת אמם כלל והעיקר דהזכיר הטפל תחלה שהוא משפחת אם כדכתיב איש יהודי והעיקר דהיא משפחת אב הזכיר לבסוף אבל נראה דידוע (ב"ב קכג ע"ב) דאין בני עשו ועמלק נופלים אלא ביד זרעה של רחל אבל הנצחון במלחמה הוא ליהודה כדכתיב (בראשית מט ח) ידך בעורף אויביך וכדכתיב בראש ספר שופטים (א כ) מי יעלה יהודה ודרשינן כי אין נצחון במלחמה רק זרעו של יהודה שברכו יעקב ידך בעורף אויביך ולהבין הענין הוא כך כי זרעו של עשו אינם נופלים אלא ביד בניה של רחל (ב"ר צט ב) ולכך כשהיתה המלחמה עם בני עשו היתה תמיד המלחמה ע"י זרעה של רחל ומלחמה עם שאר אומות היא תמיד ע"י יהודה כי הוא הלוחם ולו ניתן העוז להיות ידו בעורף אויביו ולכך בא שאול תחלה ואח"כ דוד כי שאול נלחם בעמלק ואח"כ בא דוד להלחם בכל האומות וכן יהיה לעתיד לבא יבוא משיח בן יוסף תחלה להכרית זרעו של עמלק וצריך בני רחל ואז יהיה כסא השם שלם ויבוא משיח בן דוד להכרית שאר אומות היותו מבני יהודה ולכך יהיו תרין משיחין והנה שאול הכרית כל זרע עמלק מאיש ועד אשה ולא נשאר רק אגג והוא בלילה בא על אשה והקים זרע אשר משורש נחש יצא צפע המן האגגי וא"כ המן מצד אביו היה מזרע עמלק ועשו ומצד אמו היה משארי עמים ובן נח יש לו שאר אם ג"כ דעל כרחך אשה זאת היתה משארי עמים דלא היה שריד לבית עמלק רק אגג ובן בנו של אגג על כרחך לקח אשה משארי אומות וא"כ להמן היו שתי הבטחות מצד אב לא יכול להכניע כי אם זרע יוסף ובנימין ומצד אם צריך להיות דוקא יהודה כי הוא המנצח וא"כ מי הוא שיבא עליו מב' צדדים ולכך זימן הקב"ה מרדכי הצדיק שהיה בקדושה וזרע טהור כמו המן מזרע טומאה כי מצד אביו היה מבנימין כמו המן מזרע עמלק ומצד אם היה מיהודה כמו המן משאר עמים ואם כן הוא אשר גבר עליו והפיל אותו כי היה מכוון זה לעומת זה בכל אופנים ולכך נאמר במגילה איש יהודי וכו' איש ימיני להורות כי לכך היה גובר על המן הואיל והיה משתי משפחות הללו כנ"ל והבן והנה אילו היה המן יודע כי מרדכי ממשפחת בנימין לא היה מכניס עצמו לתגר הלזה כי היו לו חכמים יודעים כי לא יקום להלחם עם זרע רחל רק להיותו חושב כי הוא ממשפחת יהודה ובטוח היה לו כי עשו אינו נופל אלא ביד זרע רחל לא ירא לנפשו עבורו כלל וזהו איש יהודי היה בשושן הבירה הרצון כי בשושן לא נתפרסמה משפחתו של מרדכי רק למשפחת יהודה ולא למשפחת בנימין ולכך בשושן היה מרדכי מתואר לאיש יהודי וקאמר הטעם דהוא סגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה שהיו גולים עמו כל שועי יהודים והיה מוחזק בעיר שושן לאיש יהודי ונתחזק המן במחשבתו כי לא ינצחהו מרדכי וזה אומרם (אסתר ג ה) לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי דייקא כי אילו היה מוחזק מבנימין לא היו מסופקים שינצחו להמן כי כבר ידעו שמלומדים ישראל בנסים כאשר נעשה עם חנניה מישאל ועזריה ודניאל וכדומה אבל כאשר חשבוהו שהוא מזרע יהודה ואין זרע עמלק נופל בידו לכך נסתפקו היעמדו דברי מרדכי והנה כבר אמרו כי מרדכי הכניס עצמו בתגר הזה להתגרות בהמן ולא הלך לו לעיר אחרת חוץ לשושן כדי שיהיה נמלט מעבירה להשתחות להמן אמנם מרדכי ידע כי הוא יבער עמלקים ועל ידו תהיה תשועה לישראל להפיל ולהכניע זרע זדים ולכך המציא עצמו לכך כדי שיקרה נס על ידו והנה אילו ידע המן שהוא מזרע בנימין היה חושש לנפשו ולא היה מתגרה במרדכי כנ"ל אמנם חשב כי הוא מזרע יהודה ולכך גירה בו וזהו הטעם אשר מרדכי צוה אל אסתר שלא תגיד עמה ומולדתה היינו היותה ממשפחת שאול שהוא ימיני ובזה יהיה המן חושב מחשבות ויפול במחשבתו אשר זמם והנה הטעם דאין זרע עשו נופלים אלא ביד בני דחל משום דעיקר חטא עשו מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וכמאמר הנביא (עובדיה א י) ולא זכר ברית אחים אבל דבר זה אף בבני יעקב נמצא שלא חמלו על אחיהם יוסף ולכך זרעו של רחל שידיהם לא היו במעל הזה הם יכולים לנצח לזרעו של עשו אבל באמת גם יהודה לא זמם להרגו כאומרו (בראשית לז כו) מה בצע כי נהרוג אחינו וכו' רק למכרו ביקש וזוהיא טענת אסתר ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו כו' אבל להרוג ולאבד ביד עמלקים זה אינו על יהודים כי הלא גם יהודה לא הסכים על יוסף להרגו וא"ש כללו של דבר לתירוץ קמא בגמרא אין פירוש יהודי כופר בעבודה זרה רק משבט יהודה וא"כ צריך לומר הא דבכל המגילה נזכר לאבד יהודים היינו משבט יהודה דהא להך תירוץ אין הפירוש כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ואילו היה הפירוש במגילה כל ישראל לא היה צריך להביא ראיה מדניאל אתו גוברין יהודאין רק הוה ליה להביא ראיה ממקומו דכתיב יהודים ופירוש כל ישראל ומאי שנא יהודאין או יהודים אלא ודאי דלהך תירוץ לא היתה הגזרה רק על שבט יהודה לבד ולכך כתיב לשלוח יד בעם מרדכי והיינו שבט יהודה וכן כל המגילה היתה רק הגזירה על שבט יהודה לבד כי באמת כל שנאת המלכים היה עיקרה לעקור שבט יהודה כי הוא שרש חטר מלוכה והוא אשר יכניע עמים וירים קרן ישראל וכבר נאמר בעזרא כי בימי כורש עלו כל ראשי אבות ליהודה ובנימין לארץ ישראל וישבו שם בעריהם זולת מרדכי נשאר ולכך נאמר איש יהודי היה בשושן כי הוא לבדו אשר נשאר מגולי יהודה כי כולם עלו בימי כורש וא"כ בזמן גזרת המן אם היתה על שבט יהודה לבד לא היתה הגזירה רק על יושבי ארץ יהודה כי אז היו כולם שם ולא זולתו וכבר ידוע מ"ש הפוסקים וב"י באו"ח הלכות מגילה (תרפ"ה סעיף א') דלכך קבעו מוקפין חומה מימות יהושע בן נון דאז היתה ארץ ישראל בכלל פרוץ מחומה ובכלל בלתי מוקף דאפילו ירושלים ראש לארץ ישראל היו החומות פרוצות ויאבל חיל וחומה מכל שכן שאר ערים מן ארץ ישראל ובזה אתי שפיר דקושית המקשן דכיון דהגזירה היתה רק על שבט יהודה והם היו בארץ ישראל ולהם לבדם היה החיוב לשמוח בפורים והם היו יושבים בערי הפרזות כי בארץ ישראל לא היה מוקף כלל לכך אמר הכתוב היהודים היושבים בערי הפרזות כי הם היו יושבים כך אבל מוקפים שהם משארי שבטים כי מבני יהודה לא היו יושבים בערי מוקף כלל וכלל לא כי לא עליהם נגזרה גזירה כי לא היה רק שבט יהודה וע"ז משני הגמרא וכי לא מבני ישראל המה אף שהאמת אתך כי לא היה הגזירה רק על שבט יהודה מ"מ חייבים כל ישראל לשמוח ולעשות ימי פורים ויום טוב כי היותם מבני ישראל א"כ כולנו כנפש אחת וחייבים אנו לשמוח בשמחתם ולהצטער בצערם מבלי הבדל אלו תגיע לנו השמחה או הצער או לאחינו בני יהודה כי אנחנו נחשבים כאיש אחד כגוף אחד וכל הגוף מחויב בשמחה אם תגיע סכנה לאבר אחד מאיברי הגוף מראש ועד רגל וינצל ממנה וא"כ מכל מקום כל היהודים אף משארי שבטים היושבים בערי מוקפים חייבים ועוד דאי לא תימא הכי דאינם חייבים רק בני יהודה היושבים בארץ ישראל אשר עליהם היתה גזירת המן ולא שאר ישראלים משאר ארצות א"כ למה לי ונשלוח ספרים בכל מדינות המלך דהיינו מהודו ועד כוש הלא אין צריך לשום מדינה רק ארץ ישראל אלא דכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם חייבים לשמוח אף דשם לא היה רק ליהודה מ"מ בני איש אחד אנחנו ומזה נלמד כמה יש לנו לשתף בצער ושמחה של חברנו ולא לומר מה לי בצער של חברנו ואיש לדרכו פונה ועולם הפוך אני רואה לשתף בצער ושמחה של חברו כל אחד מופרד מחברו ובענין תערובות אנשים ונשים כולם כאיש אחד יחשבו איש ואשה כאילו הם אחים ואין הבדל ופירוד ביניהם כלל בבקשה מכם בימי שמחה הן פורים הן בימי פסח שמרו נא עצמיכם מבלי תערובות אנשים ונשים כי אז שטן בעו"ה מרקד בקרבכם ואין זה שמחה ונחת לה' תועבת ה' כל עושה אלה אמרו בגמרא (סוכה נ"א ע"ב) דהיו מתקנים בשמחת בית השואבה בעזרת נשים לעשות הבדל ומחיצה בין אנשים ונשים ודרשו קל וחומר מן לעתיד לבא דכתיב (זכריה יב יב) וספדה הארץ משפחות משפחות ומה לעתיד לבא בשעת הספד ואין יצר הרע מגרה בם כך עכשיו שיצר הרע מגרה בנו ושעת שמחה על אחת כמה וכמה ועיין בתוספות ובמהרש"א דהך קל וחומר קאי למאן דאמר דהספד על יצר הרע אבל למאן דאמר על משיח בן יוסף א"כ אף אז יצר הרע מתגרה ויש לדקדק באמת למה ליה להגמרא הך קל וחומר וקאי רק לחד מאן דאמר ולא למד בפשוט מחד גוונא מה התם בשעת הספד בשעת שמחה לא כל שכן וא"כ יהיה קאי לכל הדיעות גם יש לדקדק בלשון יצר הרע מתגרה ולא קאמר שולט כאשר בקצת ספרים יש גירסא שולט אבל הענין כך כי יש להבין מתחלה מאי קסברי שלא עשו הבדל בין נשים לאנשים והיכי סלקא דעתיה לעשות תערובות אבל דע כי במקום קדוש כמו מקדש קודם שבאו פריצים וחללוהו לא היה יצר הרע שולט כלל כי לא שלט שם סטרא מסאבא וזהו בכלל לא הזיק נחש ועקרב וזה יצה"ר המתעה נחש הקדמוני ולכך הניחו התערובות כי אין כאן יצה"ר כלל אבל אח"כ למדו קל וחומר דגם לעתיד לבא יהיה היצה"ר נעקר ומכל מקום יהיו מובדלין מכל שכן עכשיו לכך הוצרך ללמוד קל וחומר למאן דאמר דיהיה ההספד על יצה"ר שנהרג דלמאן דאמר על משיח בן יוסף ולא יהיה יצה"ר נהרג אין כאן קל וחומר דבמקדש לא שלט יצה"ר ולכך דייק בלשניה יצה"ר מתגרה דשולט אי אפשר לומר דאף כאן במקדש לא היה שולט יצה"ר לכך קאמר דעל כל פנים מתגרה ונבואו לביתו מראה לו כדמות בהקיץ ובחלום דמות אשה שראה במקדש כי בצאתו מקודש יש לו ליצה"ר רשות ומתגרה בו מה שהיה בעירוב עם נשים בעת ובמקום בית שואבה וזהו יצה"ר מתגרה ולא שולט רק אחר כך מתגרה בו מה שאין כן לעתיד לבא יהיה נכרת לגמרי וליכא חשש גירוי כלל והבן דבר זה כמה מתקו דברי חז"ל וכמה יש לאדם להזהר מתערובות אנשים ונשים כי אף דיאמר זך אני מפשע ובטוח אני שלא יקרני עון יש בו גרוי יצה"ר כמו במקדש ה' ולכן מנעו עצמיכם מהרע ותערובות ובשעת חדוה זכרו יום המיתה ואין הפירוש מ"ש (קידושין ל' ע"ב) אם פגע בך מנוול וכו' יזכיר לו מיתה מיתת עצמו דכמה רשעים אחריהם בפיהם ירצו סלה וכל הולכי למלחמה מזכירים תמיד מיתתם ואין דבר תועבה מה שלא יעשו אבל הפירוש דיזכור למנוול הוא יצה"ר המתעה יום מיתתו דיהרג ויבוער טומאה מארץ ואז יוחלש כחו ולא יוסיף להסית לבני אדם ולכך אמר בשופר (תוספות ר"ה טז ע"ב ד"ה כדי בשם הירושלמי) דכד שמע שטן שופר חושב שהוא יום דין שיהרג בהיל וחלש כחו וכן הדבר באדם יזכיר לו יום מיתה שיהרג בזה יחליש כחו ולא יסית ומזה ילמד אדם מוסר אם סטרא מסאבא חלש כחו בזכרו כי אחריתו לדראון איך לא ישוב האדם בזכרו כי אחריתו לעפר ותולעה ונפשו לשאול תרד ווי מיום הדין ווי מיום התוכחה ובפרט כי יראו חכמים ימותו הלא יתן כעפר פיהו וילך הלוך ושחוח עד לעפר אולי יש תקוה וישוב ה' לרחם עמו ולהשיב לה' בכל לבבנו אף הוא ישוש עלינו להטיב אתנו נדחיו כי ימינו פשוטה לקבל שבים ולהוציא ולהסיר רוח הטומאה מן הארץ ולבלע המות לנצח מיושבי חשך וצלמות ה' בחושך אור לי אם נשוב ובא לציון גואל אמן:

וּרְאֵה עוֹד עִנְיָן נוֹרָא מְאֹד, שֶׁנִּסְבַּב בְּמֶשֶׁךְ הַיָּמִים מִדָּה בְּמִדָּה, שֶׁהִנֵּה יוֹסֵף נִכְשַׁל בְּחֵטְא הַלָּשׁוֹן, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְלֹא רָצוּ אֶחָיו לִמְחֹל לוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁהָלְכוּ אִתּוֹ בְּעֹמֶק הַדִּין, שֶׁאָמְרוּ (בראשית ל"ז כ'): "לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ", דְּהַיְנוּ: נְשַׁסֶּה בּוֹ אֶת הַכְּלָבִים, וּכְהַאי גַּוְנָא, וְנִתְרַצּוּ לְמָכְרוֹ לְעֶבֶד עֲבוּר זֶה, אַף שֶׁיְּהוּדָה הֵגֵן בַּעֲדוֹ, וְלֹא הִנִּיחָם לְהָרְגוֹ, שֶׁאָמַר (בראשית ל"ז כ"ו): "מַה בֶּצַע" וְגוֹ', אֲפִלּוּ הָכֵי לִמְחֹל לוֹ לֹא רָצָה בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁאָמַר (שם כ"ז): "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ", וְתַחַת זֶה בַּדּוֹרוֹת הַעֲתִידִים, שֶׁנִּכְשַׁל אֶחָד מִזֶּרַע יְהוּדָה בְּאִסּוּר קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע, לֹא רָצָה אֶחָד הַמְיֻחָד מִזֶּרַע יוֹסֵף לִמְחֹל לוֹ. וּמִי הוּא שֶׁנִּכְשַׁל בִּשְׁגָגָה כָּזוֹ? אֲדוֹנֵנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֶאֱמִין לְצִיבָא מַה שֶּׁדִּבֵּר עַל מְפִיבֹשֶת רָעָה, וְאָמַר (שמואל ב' י"ט ל'): "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה", יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם [שֶׁהוּא מִזֶּרַע יוֹסֵף] יְחַלְּקוּ אֶת הַמְּלוּכָה. וְכַכָּתוּב בַּקְּרָא, שֶׁאַחֲרֵי מוֹת שְׁלֹמֹה בָּא יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל לִרְחַבְעָם וּבִקִּשׁוּ שֶׁיָּקַל מֵהֶם מְעַט עֹל הַקָּשֶׁה וְיַעַבְדוּהוּ, וְהֵשִׁיב לָהֶם קָשׁוֹת (מלכים א' י"ב י"ד): "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". מִיָּד הֵשִׁיבוּ כֻּלָּם (דברי הימים ב' י' ט"ז): "אִישׁ לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל" וְהִמְלִיכוּ אֶת יָרָבְעָם. וְהַסִּבָּה הָיְתָה מִפְּנֵי קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרָע שֶׁל דָּוִד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אִלְמָלֵא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרָע, לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וִלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. וְזֶהוּ הַכֹּל מִדָּה בְּמִדָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ.