Musar על בראשית 37:31

אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, יט)^*פירוש נחמד על הפסוק זבחי אלהים רוח וגו'. זבחי אלהים רוח נשברה וגו' וקשה למה שינה דוד המלך ע"ה בלישניה. הלא בכל פרשת קרבנות לא הזכיר לא אל ולא אלהים אלא לה'. ודוד הזכיר שם אלהים. כדי ליישב זה הענין ראיתי ליישב ביאור פסוק (ויקרא ט, א) ויהי ביום השמיני וגו' ויאמר אל אהרן^*ביאור פסוקים ויאמר אל אהרן קח לך עגל וכו'. קל לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה והקרב לפני ה' ואל בני ישראל וגו' שעיר עזים לחטאת וגו' ויש מקשים מה ענין שהזכיר גבי אהרן מלת והקרב לפני ה' יותר מן קרבן חטאת העם שלא הזכיר בצווי לשון והקרב גם מה כוונתו שהזכיר שיקריב לפני ה' וכי בפני מי יקריב זולת לפני ה' ואפשר דקדוק זה יש ליישב. כי בת"כ (א, ג) מסיק והחזקוני מביאו פרשת ויקרא. יקריבנו יקדישנו ע"ש הרי לך שמלת יקריבנו פירש גם על ההקדש. ועוד יש לדעת במדרש רבה פרשת בראשית (א, יז) תני רשב"י מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת לה' מנחה ת"ל (ויקרא א, ב) קרבן לה' ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש לא יזכיר שם שמים כו' וזהו רמז והקרב ר"ל כשתרצה להקדיש לקרבן אז תקדיש לפני ה' כלומר קודם שתזכיר שם ה' כמו קרבן לה'. אך הקושיא ראשונה במקומה עומדת. ועוד קשה רש"י פי' קח לך עגל להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה עגל שעשה. כל בן משכיל יבין וישכיל על כוונת רש"י^*ביאור יפה על אריכות לשון ברש"י להודיע שמכפר לו וכו'. באריכות לשונו פה. באשר כל דבריו זכים וברורים ומדבר בלשון קצרה. והיה לו לקצר בלשונו לאמר לכפר על מעשה העגל וע"ק למה זה ועל מה זה הביא אהרן עגל לחטאת ושיראל שעיר עזים לחטאת.^*בזוהר פרשת ויקרא למה איקרי קרבן קרבן. בזוהר פרשת ויקרא (ד, ב) רבי חזקיה הוי שכיח קמיה דר"ש אמר ליה האי דאקרי קרבן קריב הוה ליה למימר או קריבותא מאי קרבן אמר ליה הא ידיעה לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין דמקרבי כולהו כחדא ומתקשרין דא בדא עד דאיתעבידו כולהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא הה"ד קרבן לה' לאתקנאה שמלו קדישא ולייחדא ליה כדקא יאות בגין דאשתכחו רחמין בכלהו עלמין. פירוש לדברי הזוהר בזמן שאדם חוטא ארבע אותיות משמו הגדול מפורדים מהדדי והחוטא הוא גרם לזה שהאותיות השם מתרחקין זה מזה. ועל ידי הקרבן אותיות השם מתקרבין ויהיו תמים. ואז יורד שפע בכל העולמות אמר זכאה חולקי דשאלנא. אבל הא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה. זבחי אלהים ולא זבחשי ה' א"ל ודאי הכי הוא. קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים ועל דא שחיטתן בצפון דהא זביחה בגין אלהים ההוא סיטרא גבורה דיתבסס ויתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ויתגגברון רחמי על דינא. ועל דא זבחי אלהים לתברא חילא ותוקפא דינא קשיא דכתיב רוח נשברה למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה. ואז יתגברון רחמי על דינא עכ"ל. ופירושו הוא מי שחטא ומביא קרבן אזי קרבן בגין אלהים לזבוח מדת הדין וליתבר רוחא ודינא קשיא. מה שאין כן כשצדיק מביא קרבן אין צריך לאייתבר רוחיה רק לקרב אותיות שם הויה ברוך הוא וברוך שמו. ועוד דע מה שמסיק הזוהר פרשת ויקרא (ח"ג ח, א), פתח רבי יודא (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה פולחנא דבעי בר נש למפלח לקב"ה בשמחה ובחדוותא ברעותא דלבא בגין דישתכח פולחנא שלימא. והא לא אפשר דהא ההוא בר נש דעבר על פקודיא דמארי על פקודיא דאורייתא. וחב לקמיה דמאריה במה אנפין יקום קמיה הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב אן הוא שמחה אן הוא רננה. אלא תמן תנינא ההוא בר נש דחטא קמיה מאריה ועבר על פקודיא ואתא לקרבא ולתקנא גרמיה ברוח תבירא ברוח עציב ואי בכי שפיר מכולא הא שמחה הא רננה לא אשתכח אלא בההיא כהנא וליואי דאינון אשלימו שמחה ורננה שמחה בכהנא אתקיים בגין דהוא רחוק מן דינא. וכהנא בעי לאשתכחא באנפין נהיריין ובאנפין חדאין יתיר מכל עלמא. רננה בליוואי דהא ליוואי משתכחין על שיר וביה אשתלם פולחנא דקב"ה ע"כ ועל פי זה יובן ענין עגל לחטאת באהרן כי ידוע ומפורסם שאהרן לא חטא בעגל כפירוש רש"י (שמות לב, ה) חג לה' מחר ולא היום שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו. חג לה' בלבו היה לשמים בטוח היה שיבא משה ויעבדו למקום. רק בנגלה היה נעשה עגל ונחשב לו קצת חטא. מה שאין כן בהעובדים הם היו עובדים ממש אל אחר בקרבם ומחשבתם היה לעבוד ע"ז ונמצא כלפי אהרן שלא חטא בקרבן שלו לא היה צריך לאיתבר רוחא דמסאבא. וגם לא הוצרך למבכי על הקרבן ואין צריך לומר שלא הוצרך לדבר על הקרבן דברי כבושים המשברים הלב כמו שפירש"י בפרשת וירא (בראשית כב, יג) ויעלהו לעולה תחת בנו על כל דבר אמר אברהם אבינו והיה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני כאלו בני שחוט כאלו דמו זרוק כאלו בני מופשט כאלו הוא נקטר ועשוי דשן. כי אהרן לא היה צ"ל. על קרבן שלו אלה הדברים מאחר שלא חטא לכן גבי אהרן נאמר קח לך עגל. ומאריך רש"י בלישניה להודיע שמכפר הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה שעשה כלומר שאהרן לא היה צריך לפעולה אחרת לאמר דברי כבושים על קרבנן מאחר שלא חטא אלא בנגלה ולא היה צריך לקרבן אלא להראות שמחל לו כבודו יתברך אם כן די היה לו בלקיחת עגל לחטאת ולשחטו לבד בלא הרצאת דברי כבושים רק בלקיחת עגל הזה לבד תלויה כפר' על מעשה עגל. מה שאין כן בני ישראל שהיו עובדים העגל ממש בקרבם לע"ז גם הם היו צריכים לכפרה ולאמר על הקרבן דברי כבושים כמי שחטא ומביא קרבן. ולכן הוצרכו להביא קרבן חטאת^*טעם נכון למה הביאו ישראל שעיר עזים לחטאת. שעיר עזים. כי ידוע שפירש"י פרשת וישב (בראשית לז, לא) וישחטו שעיר עזים כי דמו דומה לדם אדם. וזה מורה שיצטרכו לומר דברי שברון לב כי בראותם דמו של השעיר הנשפך ודומה לדם אדם אם כן יאמרו רשב"ע יהי רצון שדם זה הדומה לדמינו יהיה כפרה כאלו נשפך דם שלנו ובזה א"ש שגבי קרבן אהרן כתיב^*דקדוק יפה למה אמר גבי קרבן אהרן והקרב לפני ה'. והקרב לפני ה' רומז שהוא בעצמו יקריב קרבנו ולא כהן אחר להוכיח מזה שאהרן לא חטא בפועל דאם היה חטא בפועל תקשה והלא לא יתקיים ביה עבדו את ה' בשמחה באשר הוא צריך לעמוד להתעצב בעצבות רוח ובשברון לב על קרבנו ואן הוא שמחה. הגם שרננה יוכל לקיים על ידי הלוים מכל מקום שמחה אין כאן לכן אמר והקרב אתה בעצמך קרבנך כי אין צריך אתה לעשות פעולות החוטא המביא קרבן ויקויים בך עבדו את ה' בשמחה. ויבוא על נכון שאמר והקרב לפני ה' לפי דברי הזוהר דלעיל כי מי שהוא חוטא יקריב בשביל אלהים לזבוח מדת הדין כפירוש המקרא זבחי אלהים רוח נשברה לשבר מדת הדין וכחו שנתגבר מחמת החטא. מה שאין כן אתה הקרב לפני ה' ולא לפני אלהים לתקן שמא יחודא ב"ה כי אינך צריך תקון. וזהו מרומז (תהלים לו, ז) אדם ובהמה תושיע ה' ר"ל אלו שערומים בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה (חולין ה, ב) תושיע ה' ר"ל שקרבן איש ההוא יהיה לשפני ה' ולא לפני אלהים כצ"ל וליישב המקרא אבאר פרשה א' המדבר מענין קרבן כאשר יורונו מן השמים:

וְאָמְרוּ חֲזַ"ל עַל זֶה בַּמִּדְרָשׁ (בראשית רבה מ"ד) (משלי ט"ז י"א): "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה"', שֶׁעַל כֻּלּוֹ נֶעֱנַשׁ מִדָּה בְּמִדָּה: עַל שֶׁאָמַר: קוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים, [וְהַיְנוּ שֶׁאִם כֵּן רְאוּיִים לְהִמָּכֵר לַעֲבָדִים מִדָּה בְּמִדָּה, עַיֵּן בְּקדּוּשִׁין (דף ע:)] "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף". וְעַל שֶׁאָמַר, שֶׁחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת חֲשָׁדוּהוּ כָּל מִצְרַיִם בְּאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר. וְשֶׁאָמַר שֶׁחֲשׁוּדִין עַל אֵיבָר מִן הַחַי, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתָם שׁוֹחֲטִים טָעוּת הָיְתָה, וְהוֹדִיעַ לָנוּ הַכָּתוּב (בראשית ל"ז ל"א): "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים" בִּמְכִירָתוֹ, וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי.

כן גרם חטא השבטים בענין יוסף שהפשיטו ממנו הכתונת והפרידו אותו מהדביקות הגדול בענייני הצרות שגרמו לו, ונתעורר דם שנשאר מאדם בהסתלק האלף. זהו סוד (בראשית לז, לא) ויטבלו את הכתונת בדם, וכן גרמו שנסתלק הדביקות מיעקב אבינו כל זמן שהיה מתאבל על בנו שלא שרתה עליו השכינה עד שנודע לו כי יוסף הוא חי, ואז (שם מה, כז) ותחי רוח יעקב אביהם, ותרגום אונקלוס ושרת רוח קודשא על יעקב אבוהון. ומסתמא כשפסק מיעקב, פסק גם כן מיוסף, דיוסף היה ג"כ בצער דמצטער בצער אביו. ועוד אם רבי לא שנה ר' חייא מנא ליה, כי יוסף הוא משך יעקב. על כן אמר ותחי רוח יעקב, ושרתה עליו השכינה וירד למצרים: