Musar על בראשית 4:26

ודע כי כאשר יודה השומע על לשון הרע. אחת דתו ומנת מדיו [מליצת הכתוב (בירמיהו י״ג:כ״ה) גורלך ומנת מדיך] עם המספר לשון הרע. כי יאמרו אמור. הנה קבלו השומעים את הדבר. ואות הוא כי הנה אמת הנה נכון. גם אם הטה אזן השומע והראה את נפשו כמקשיב קשב ומאמין לדברים [ההם] בפני בני אדם. גם זה עוזר לרעה. וגורם קלון לחבירו. ומחזק ידי המביא את דיבתו רעה אל הבריות. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כ״ה:כ״ג) רוח צפון תהולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. פירושו - כאשר רוח צפון תפזר העבים ותמנע הגשם, כן פנים נזעמים ימנעו לשון הרע. כי בראות המגיד את פני השומע והנם זועפים. יחדל קול המון גשם דבריו. אבל אם יראה כי השומע ישמע לו. ישתה כמים עולה. ולא יחשוך פיו משקריו. והיה כזה יום מחר. כי ישנה באולתו לספר תמיד לשון שקר. ושב לשונו אחר גשם כזביו. תחולל מלשון חלילה. וכן (במדבר לג) לא יחל דברו, לא יבטל. וכן (בראשית ד׳:כ״ו) אז הוחל לקרוא. אז נמנע.

אָמְרוּ חֲזַ"ל בִּשְׁלֹשָה מְקוֹמוֹת וִתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְלֹא וִתֵּר עַל מַחֲלֹקֶת. רִאשׁוֹנָה בִּימֵי דּוֹר אֱנוֹשׁ, בּוֹ הִתְחִילוּ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד' כ"ו): "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה"'. וּלְפִי שֶׁהָיָה בֵּינֵיהֶן שֶׁהָיוּ גּוֹזְלִין וְחוֹמְסִין זֶה לָזֶה לֹא וִתֵּר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו' י"ג): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" וְגוֹ'. שֵׁנִית בְּדוֹר הַמִּדְבָּר, כְּשֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לִידֵי מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, מָחַל לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל כְּשֶׁהָיוּ בָּאִין לְמַחֲלֹקֶת לֹא וִתֵּר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא "וַיַּלִּינוּ" שֶׁל מַחֲלֹקֶת, אַתָּה מוֹצֵא שָׁם מַכָּה גְּדוֹלָה, מְנָלָן? מִמַּחֲלֹקֶת שֶׁל קֹרַח. שְׁלִישִׁית פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה, מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶן נִתַּן לָהֶם אָרְכָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים י"ח ל'): "וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָּן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ". אֲבָל כְּשֶׁנֶּחְלְקוּ הַשְּׁבָטִים עַל שִׁבְטֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, וְלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן שָׁלוֹם, נַעֲשׂוּ אֵלּוּ פֻּרְעָנוּת לְאֵלּוּ, כְּשֶׁהָיוּ אֵלּוּ חוֹטְּאִין, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִיאָן לוֹ וּפוֹרְעִין מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב' י"ג י"ז): "וַיַּכּוּ בָּהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה מְאֹד וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר". וּכְשֶׁחָטְאוּ שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין, בָּאוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וּפָרְעוּ מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב' כ"ח ו'): "וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד". לָמַדְנוּ מִזֶּה שֶׁבַּעֲלֵי הַמַּחֲלֹקֶת נַעֲשׂוּ כְּלֵי מַשְׁחִית אֵלּוּ לְאֵלּוּ.

עוד אמרו רז"ל בג' מקומות ויתר הקב"ה על עבודה זרה, ולא ויתר על המחלוקת. ראשונה בימי דור אנוש, בו התחילו לעבוד עבודה זרה שנאמר (בראשית ד, כו) אז הוחל לקרוא בשם ה', ובשביל שהיו ביניהם שהיו גוזלין וחומסין זה את זה לא ויתר להם שנאמר (שם ו, יג) כי מלאה הארץ חמס וגו'. שניה בדור המדבר, כשבאו ישראל לידי מעשה העגל מחל להן הקב"ה. אבל כשהיו באין למחלוקת לא ויתר להן הקב"ה, שבכל מקום שאתה מוצא וילונו של מחלוקת אתה מוצא שם מכה גדולה. מנא לן, ממחלוקת של קרח. שלישית פסלו של מיכה, מתוך שהיה שלום ביניהם ניתן להם ארכא שנאמר (שופטים יח, ל) ויקימו להם בני דן את הפסל ויונתן בן גרשון בן מנשה וגו' היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ. אבל כשנחלקו השבטים על שבטי יהודה ובנימין ולא היה ביניהם שלום, נעשו אלו פורענות לאלו. כשהיו אלו חוטאין, היה הקב"ה מביאו לו ופורעים מהם, שנאמר (דה"ב יג, יז) ויכו מהם אביה ועמו מכה רבה מאוד ויפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור. וכשחטאו שבט יהודה ובנימין, באו עשרת השבטים ופרעו מהן, שנאמר (שם כח, ו) ויהרוג פקח ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד עד כאן: