Musar על בראשית 6:4

טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳). עיקר הכונה בכתוב הזה להזהיר על האדם שיהביל עניני העוה"ז במחשבתו ושלא יעשהו עיקר כלל אלא שיתבונן באחריתו ויכניע את לבו וימשיך טבעו אל העבודה, וידוע כי בית האבל סבת להכנעת הלב שהוא עיקר מעיקרי העבודה כי בראותו הדורות חולפים ואוהביו ומיודעיו מתפרדים מעליו מבין שתי ידיו אז יראה האדם ויירא ויקח מוסר ואז יכנע לבבו הערל, מה שאין כן בבית המשתה שהוא סבה לגובה הלב אשר ממנו יבא לשכח העיקר. וכענין שכתוב (דברים ח׳:י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ולזה הזהירו על האדם (אבות פרק ג) דע מאין באת ולאן אתה הולך. וידוע כי המיתה נגזרה על אדם הראשון שהיה שורש העולם ועיקר כל התולדות ואין אחד מהן יכול להמלט ממנה כי בחטאו מת. ואלמלא חטאו היה חי לעולם כמלאכי השרת וכן דוד אומר (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו. יאמר כוונתי בששת ימי בראשית בבריאת האדם להיותכם מלאכים גופנים בארץ בדמיון מעלה, וזהו שהזכיר אלהים אתם ובני עליון כלכם ולא אמר כאלהים וכבני עליון לפי שהכונה להיותם מלאכים ובני עליון ממש כענין חנוך ואליהו שהיו מלאכים גופנים, אכן כאדם תמותון בחטאו של אדם שסיבב מיתה לעצמו ולזרעו עד סוף כל הדורות. וכאחד השרים תפולו החוטאים המתגברים זה על זה ועושין חמס תפולו מאותה מדריגה, ואמרו במדרש וכאחד השרים תפולו זה עזא ועזאל שנפלו ממקום קדושתם מן השמים שעליהם אמר הכתוב (בראשית ו׳:ד׳) הנפילים היו בארץ וזשה"כ תפולו כלומר נופלים אתם מאותה מדרגה כשם שנפלו הם ממדרגת קדושתם. וכבר ידוע מדרך הטבע כי כשהשורש לוקה ונפסד גם הענפים יקחו חלקם מן ההפסד ומיתת האדם הוא פירוד הנפש מן הגוף, והיה העונש דוגמת החטא שהפריד הפרי מן האילן והוא דבר רז"ל קצץ בנטיעות כי חטא בפירוד דבר במעשה ובמחשבה וא"כ ענין המיתה הזו היא דרך לכל העולם מפני שהם ענפי השרש ותולדותיהם של אדם, ואין צריך לומר כי היא בצדיקים החוטאים כי אף הצדיקים הגמורים שלא חטאו מעולם הם בכלל עונש המיתה מפני גזרת אדם הראשון, שהרי מצינו צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם ומתו והוא שדרשו ז"ל בסוף פ' השותפין (דף כג) ארבעה מתו בעטיו של נחש כלומר לא בחטאם אלא בחטא נחש הקדמוני ואלו הן, בנימין בן יעקב עמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד כלהו גמרא לבד מישי אבי דוד דבהדיא כתוב ביה (שמואל ב י״ז:כ״ה) ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב, וכי בת נחש היא והלא בת ישי דכתיב (דברי הימים א ב׳:ט״ז) ואחיותיהם צרויה ואביגיל אלא בת מי שמת בעטיו של נחש, וכיון שמצינו צדיקים מתים בלא חטא אלא בעטיו של נחש בכאן יש מקום שאלה לשאול אם כן חנוך ואליהו שהיו צדיקים גמורים למה הם חיים מעודם עד היום הזה ולעולם קיימים ולמה לא מתו בעטיו של נחש כמו אלו, ונראה לומר כי היה הענין מפני עיקר גדול ופנה גדולה כדי שיהיו עדים שאלמלא לא חטא אדם היה חי וקים לעולם כמותם שהרי חנוך ואליהו לא חטאו וחיו לעולם:

דע כי הש"י ברא העולמות בשמותיו ובצירופן, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שבהם נבראו שמים וארץ. והנה הראשונים שהיו בצלם אלהים היה מקויים בהם ידע את שמי, והיו משתמשים בשמו בקדושה לעבדו ולאוהבו ולדבק בו, וזה היה עד אנוש שהיה בצלם וכדאיתא במדרש רבה שהבאתי למעלה. אבל מדור אנוש ואילך אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו), כלומר היו משתמשים בשם אבל חולין היה להם, וזהו שאמר הוחל לשון חולין. והיה זה עד דור המבול המה הגבורים אנשי השם והיו עוסקים בהשבעות שמות כדאיתא בזוהר (ח"א לז, א) נאמר כאן (בראשית ו, ד) אנשי השם, ונאמר התם (ויקרא כד, יא) ויקוב [וגו'] את השם, על כן לא היו יראים מהמבול ולא היו מאמינים שביד הקב"ה לבטל כחם, ועיין בזוהר באורך. אבל ענין ידיעתם את השם נעשה להם שממון, ויצדק ג"כ הפירוש הפשוטו אנשי שממון:

יתרון - זו מדה רעה, שאדם חפץ שיהא לו יתרון על חברו, ולא לבד במלי דעלמא, שהיא מדה רעה, אשר מנפש ועד בשר מכלה, שלעולם אינו שמח בחלקו, והוא נכשל במדת הקנאה והתאוה והכבוד, שמוציאין את האדם מן העולם, וכל ימיו מכאובים, שהוא הולך ומצטמק על טובת חברו והשגת כבודו על שאינו יכול להשיג, והוא יגע להעשיר ולהשיג מה שאינו יכול להשיג, ונמצא שהימים, אשר הוא חי על האדמה, חיי צער יחיה, ואחריתו יהיה נבל, אבל אפלו במלי דשמיא אי עביד מצוות ומעשים טובים כדי לעלות במעלות ולעבר את חברו גם זה חלי רע, ואלו קראם בזהר הקדוש דאנון מערב רב דכתיב בהו (בראשית ו ד) המה הגברים אשר מעולם אנשי השם, ומתוך כך מצטער כשרואה חברו עולה במעלות, והיה חפץ שכלם יהיו פחותים ממנו. וכשרואה אחד שמקצר בעבודת ה', ישמח לבו על שנשאר הוא למעלה לפי דעתו וחברו למטה, וזו רעה גדולה, שאם על השמח בתקלת חברו בעניני העולם הזה כתיב (משלי יז ה) ושמח לאיד לא ינקה, כל שכן וקל וחמר השמח בקצר השגת חברו ובהכעיסו את בוראו, שנמצא שהוא שונא את בוראו וחפץ בצערו, רחמנא לצלן מהאי דעתא, וגם מתוך שיש לו מדה רעה זו, בשמעו שמשבחין לאחד בחכמתו ובמעשיו, בשרו עליו יכאב, אך בשמעו שמגנים לאחד, יהיה לו נחת רוח ויחפש גם הוא לתן מום בקדשים, וכהנה רעות שנמשכות מחמת מדה רעה זו: