קדושת לוי
או יבואר, לפקודיהם, לשון חסרון. הכלל שיראה אדם את עצמו כאשר הוא באמת עדיין לא התחיל לעבוד את ה' ואז הוא באיזה מדריגה אבל כשעולה חס ושלום על דעת האדם שהוא עובד את ה' אז בוודאי אינו משיג כלל שום בחינה מעבדות הבורא ברוך הוא. וזו הרמז בפסוק כי תשא את ראש בני ישראל, להעלות אותם על איזה מדריגה. אז העיקר הוא לפקודיהם, לשון חסרון מלשון ויפקד מקום דוד (שמואל א' כ, כה) שידעו באמת הפקדון שלהם שהוא החסרון שעדיין לא השיגו כלל בעבודת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז בפסוק ונתנו איש כופר נפשו לה', כופר לשון דביקות מלשון (בראשית ו, ד) וכפרת אותו מבית ומחוץ בכופר אימתי הוא דבוק בה' בפקוד אותם, כשיודע האדם החסרון שלו אז הוא דבוק בה':
אגרא דכלה
הנפילים (בראשית ו ד). מקובל לרז"ל (זוהר ח"א נ"ח ע"א) הם המלאכים שנפלו מן השמים עבור קטרוגם על אדם הראשון. וזה אמרו בכתוב בימים ההם שאמר השם מאמר לא ידון רוחי (בראשית ו ג), היו עדיין הנפילים הכל בעולם, וגם אחר כך בק"ך שנה הנותרים עוד, הגם שבוודאי לא נעלם מאתם מאמר השם, ובפרט שצדיקי הדור דהיינו מתושלח ונח הכריזו זה כנודע, אף על פי כן לא שבו רק אדרבה העמידו בתולדותם עוד רשעים, וזהו ויולדו לה"ם רשעים כיוצא בהם. ועוד ירמז הנפילים היו באר"ץ בימים ההם וגם אחרי כן, ר"ל גם אחר המבול כי עדיין הם בארץ מתחת להרי חושך, ולומדין כישוף ושמות הטומאה להבאים אצלם, כנודע מזוהר הקדוש (ח"ב קי"ב ע"ב) במה שאמר עליהם בלעם נופ"ל וגלוי עיני"ם (במדבר כד טז), שהאחד נקרא נופל והשני גלוי עינים. ואפשר ירצה עוד הנפילי"ם היו בארץ, ר"ל בני הנופל שאמר בלעם: המה הגברים. שנתגברו למרוד ואמרו שאינם מתייראים ממי המבול: אנשי השם. שהיו יודעין שם המפורש ושמות השרים ואמרו בדעתם שישביעו השרים שלמעלה, ועל כן לא היו מתייראים כמקובל לרז"ל (זוהר ח"א נ"ו ע"א). וזה אמרו אשר מעולם אנשי השם, שהיו יודעין שמות כל עולם ועולם, והבן. עד שבאה עליהם הפורעניות מאת השם בעצמו כמ"ש בזוהר הקדוש (שם), והוא דבר עמוק כי מאתו לא תצא הרעות (איכה ג לח), רק הם המשיכו הרעות, וצריך לזה שימוש חכמים: