Musar על בראשית 7:8

כלל פה קדוש בפ"ד דפסחים (ג, א) אמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקרם הכתוב ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר (בראשית ז, ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה פרש"י ולא כתיב הבהמה הטמאה כי אורחיה ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא שני אורחיה בחד דוכתא ללמדך לחזור על לשון נקיה ע"כ והא דלא דיבר תמיד במקום טמאה אשר לא טהור משום דלעולם ישנה אדם בדרך קצרה כן מבואר שם:

ויהי ביום השמיני קרא משה וגו' (ויקרא ט, א). רז"ל אמרו (מגילה י, ב) כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער, ופירשו מהו הצער שבכאן, וקשה למה יתחיל הכתוב בלשון מגונה הלא אמרו רז"ל (פסחים ג, א) עיקם הכתוב כו' (בראשית ז, ח) הבהמה אשר איננה טהורה:

ואמרו רבותינו לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר (בראשית ז׳:ח׳) ומן הבהמה אשר איננה טהורה. כי בעת ההיא היתה בהמה הטמאה מותרת באכילה אך לא היתה טהורה לקרבן. על כן נחשב לשון מגונה אם יגנה אדם הדברים אשר הם למאכל אדם. והנה חייב האדם להיזהר שלא יוציא מפיו דבר מגונה. גם כי יביאנו הנחתו לשון מגונה להאריך דבריו ולהרחיב מאמריו. וזה כמו גדר להזהר מנבלות הפה שהוא מן העבירות החמורות. וגם גדר להזהר מספור לשון הרע ונתינת דופי בבריות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הרחקת הדבור אפילו בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב. ואמרו רבותינו כי אחד מן הכהנים אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי הגיע לחלקי מלחם הפנים כשיעור זנב הלטאה ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
ועוד אמרו רבותינו כי חייב האדם לבחור בדבריו לשון כבוד ולהניח לשון שאינו של כבוד גם כי אינה מגונה. בין בדברי התורה ובין בשיחת עסקי העולם. ובלבד שלא יאריך דבריו בעבור זה בדברו בדברי תורה. כי חייב האדם לשנות לתלמידיו בדרך קצרה. וענין לשון הכבוד הוא דרך הדבור והשיחה אשר דרכו בה נקיי הדעת ומדברי צחות. והם שוקלים ומכירים אי זה לשון כבוד ואי זה תמורתו כמו שנאמר (איוב ט״ו:ה׳) ותבחר לשון ערומים ונאמר (שם לג) ודעת שפתי ברור מללו. ונאמר (משלי י׳:כ׳) כסף נבחר לשון צדיק: