Musar על ירמיהו 2:34

מצינו בבית ראשון שהיה בידם עבירות הרבה, ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים גזל ולשון הרע ועון אשת איש. ע"ז שכן מצינו ישעיה וירמיה שהיו שניהם בבית ראשון מזהירין אותן על ע"ז, ישעיה אמר (ישעיה ל) וטמאתם את ציפוי אלילי כספך וגו' (שם) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ירמיה אמר (ירמיה ז) הבנים מלקטים עצים ואבות מבערים את האש וגו', ועוד אמר (שם טז) כזכור בניהם מזבחותם לומר כי זכירת מזבחותם להם חביב וערב עליהם כזכירת בניהם כמו שזוכר את בנו דרך חיבה יתירה. ויש שפירושו מלשון אזכרתה אבל הראשון יותר נכון, ושיעור הכתוב כזכור בניהם יזכרו מזבחותם ולכך קראם הנביא הררי, הוא שהזכיר אחריו הררי בשדה כי היו מצוין תמיד בשדות על ההרים לעבוד ע"ז. שפיכות דמים ישעיה אמר (ישעיה א) ועתה מרצחים, ירמיה אמר (ירמיה ב) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. גזל ישעיה אמר (ישעיה ה) הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו וגו', ירמיה אמר (ירמיה ה) ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה. לשון הרע הוא שאמר (שם ט) חץ שחוט לשונם וגו'. עון אשת איש הוא שאמר ירמיה (שם ה) סוסים מיוזנים משכים היו וגו'. ואע"פ שהיו בהם כל עבירות הללו לא תלה הכתוב חרבן ביהמ"ק אלא על חלול שבת הוא שאמר ירמיה (ירמיה יז) כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם. ולא שמעו ולא הטו את אזנם ויקשו את ערפם לבלתי שמוע ולבלתי קחת מוסר, והיה אם שמוע תשמעו אלי נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כסא דוד רוכבים ברכב ובסוסים המה ושריהם איש יהודה ויושבי ירושלים וישבה העיר הזאת לעולם, ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומביאי תודה בית ה', ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. מה שאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ביאור הענין חוץ לעיר שהרי ירושלים דלתיה היו נעולות בלילה ולא היו חייבין עליה בתוך העיר משום רשות הרבים, ומה שהזהיר אותם על ההבאה יותר מן ההוצאה לפי שירושלים היתה כרך גדול ובכרך המביאים רבים יותר מן המוציאים שהרי בני עיירות ובני כפרים מביאים לכרך התבואה והפירות וכל ממכר, וכן מצינו בספר עזרא שהוכיחם נחמיה על יום השבת הוא שאמר (נחמיה יג) ומביאים ירושלים ביום השבת לא הזהירם על תוך העיר כי לא היה צריך שהרי הדלתות נעולות בלילה ולא היו חייבין בהכנסה והוצאה מבתיהם בתוך העיר אבל הזהירם על חוץ לעיר. והנה נתבאר בפרשה זו כי תלה החרבן בשמירת יום השבת ושתק ירמיה הנביא משאר עבירות שבידם ולא הזכיר אלא ענין השבת והודיעם מפי השי"ת שאם ישמרו השבת וישבה העיר הזאת לעולם ואם לא ישמרוה והצתי אש בשעריה, וכל זה ללמדך כי השבת שקולה כנגד כל המצות כלן והוא עדות לחדושו של עולם, ולהפלגת עילוי מצות השבת דרז"ל (שבת פרק טז קיח:) כל המשמר שבת כהלכתה אע"פ שעובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר (ישעיה נו) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו אל תיקרי מחללו אלא מחול לו. וראויה מצות שבת שיתלה קיום ביהמ"ק על שמירתה וחרבן המקדש על חלולה לפי שהמקדש אמצעות העולם וכן השבת אמצעי כי הוא שביעי והוא אמצעי ליום השבוע והוא רביעי, שהרי יום רביעי בשבת נקרא ערב שבת ואם כן דה"ו מלפני השבת אב"ג מאחריו הרי השבת אמצעי ושביעי ורביעי לכל השלשה, והוא כענין המאור הגדול גלגל החמה שהוא אמצעי על דרך שצ"ם חנכ"ל ורביעי לכל אחד ואחד, ומן הידוע כי השמש בגלגל רביעי הוא. וכיון שהשבת הוא אמצעי הנה זה עלויו ומעלתו על שאר הימים שכן כל אמצעי מקודש ומעולה מחבירו כענין עץ החיים שהיה בתוך הגן והנר האמצעי של מנורה שהיא כלפי השכינה, ולפי שהשבת נקודה אמצעית על כן יקראנו הכתוב קדש (שמות לא) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. ואמרו בספר יצירה היכל הקדש מכוון באמצע, ולא גלו ישראל מארץ הקדושה שהיא נקודה אמצעית של העולם עד שחללו את השבת, והיו ראוין לכך כי מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה הם חללו את השבת כי עשו מן הנקודה האמצעית אחת מן הקצוות, לכך גלו מן הארץ שהיא נקודה אמצעית וטבורו של עולם לשאר הקצוות. כענין שכתוב (דברים ל) אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' אם כן ראוי שיהיה קיום ביהמ"ק תלוי בשמירת שבת. ועוד מפני שהשבת נקראת מנוחה דכתי' (שמות כ) וינח ביום השביעי וכן ארץ ישראל נקרא מנוחה דכתיב (דברים יב) אל המנוחה ואל הנחלה. ויבטיח הכתוב כי אם ישראל משמרים מנוחת השבת ישמור הקב"ה את הארץ ואם לא ישמרו השבת הרי הוא גוזר ומחריב את הארץ. הא למדת שהגלות תלוי בעונש חלול שבת והגאולה תלויה בשמירת השבת. וכן מצינו בימי צדקיהו שחרב הבית בימיו שלא שמרו ישראל מצות שמטה שהיא שבת הארץ, ולכך אמר ירמיהו הנביא (ירמיה יז) ושמטתה ובך מנחלתך. יאמר ושמטת בעל כרחך תחת אשר לא רצית להשמיט בהיותך בארץ תשמיט על כרחך, ע' שנה של גלות בבל כנגד ע' שמטות שחסרת בארץ והשמטה הזאת תהיה בך, וזהו שאמר ושמטת ובך כלומר שתהיה נשמט אתה בעצמך מנחלתך אשר נתתי לך לפי שלא רצית להשמיט בשבתך בתוכה תהיה נשמט ממנה. ומלת ושמטת חוזרת למלת הררי שהזכיר הכתוב שלמעלה כי קרא לישראל הררי בשדה על שם שהיו עובדים ע"ז בהרים ואעפ"כ לא נשמט מנחלתו בעון ע"ז אלא בעון שמטה שהוא שבת הארץ:

כל עיר שמתנהגין שם באמונה עונותיה נמחלין שכן אמר הנביא (ירמיהו ה׳:א׳) שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחוביתיה אם תמצאו איש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. וכיון שהודיענו חבקוק שהאמונה כוללת התורה ועמה יזכה האדם לחיי העוה"ב יש להבין מזה שעם הפך האמונה יבטל אדם כל התורה ויפסיד חיי העוה"ב. ומה הוא הפך האמונה זהו עון הגזל המקטרגת האדם והמחריב את נפשו להשאות אותה לעוה"ב משרשיה שהם שרשי החיים הקיימים, ואין צריך לומר מי שאינו נזהר להביא חוקו בענין המס עם יתר חביריו אנשי מקומו שהוא גוזל את הרבים ומראה בעצמו שאין לו אמונה ושאינו מאמין בעונש ושכר, והוא סבור שאין שם השגחה פרטית ומגלה בדעתו שהוא גונב דעת העליונה כענין קין הרשע שהיה אומר לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן רק עניני העולם כלו נמסרים למקרים כן יחשוב מי שיש בידו גזל המס. ונקרא לשון מס מלשון (תהילים כ״ב:ט״ו) לבי נמס כדונג, זכה הלא הוא מיסוס עונותיו לא זכה יהי מיסוס ממונו כפר הנהגתו במס, מיסוס עונותיו לפי שהמס הוא פדיון נפשו כפר עונות והוא נחשב לנו לצדקה שנא' (ישעיהו ס׳:י״ז) ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה, שהרי כשאנו משועבדים בעול המס תחת יד מלך ושרים ואנו מקיימין קצת מצותיה של תורה מתוך השעבוד והגלות הנה שכרנו אתנו וזכותנו יותר ממה שהיינו בזמן מלך המשיח. ודרשו ז"ל (הושע ו) ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים הם אומרים כי זה לרעתם ואין כוונתי אלא לכפרה. מיסוס ממונו שיכלה כל ממונו ויאבד עשרו בענין רע וכענין שכתוב (זכריה ה׳:ד׳) וכלתו את עציו ואת אבניו. כמה לו עונות וחטאות מי שנכשל בעון הזה הלא הורס יסודות התורה ועיקר שרש האמונה שכל מצות התורה תלוין בה. כמה בתים של עשירי שלוה נאבדו על זאת. כמה ממונות כמה אוצרות נאבדו וירדו לטמיון בעבור זה. עבירה זו היא חמורה מכל שאר העבירות. גפן הוא שענביו ענבי רוש ויינו חמת תנינים. עבירה זו היא אשר תחת כנפיה נכללות עבירות חמורות רבות מאד כענין שכתוב (ירמיהו ב׳:ל״ד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. עבירה זו (אם) אש שורפת עונש מכלה מחריב ומאבד הגוף והנפש בעוה"ז ובעוה"ב מן החיים המקריים ומן החיים הנצחיים. בעבירה זו נכללים רבים מכאובים. גזל של רבים שהוא עון פלילי ויש בכלל הרבים עניים יתומים ואלמנות, והוא עון מכאיב הגוף והנפש שיש בזה קללות של רבים ושל עניים יתומים ואלמנות (משלי כ״ד:כ״ד) כי יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים. עוד נגע אחד יש בזה חילול השם. עוד יש בזה עבריינות של שבועה, כי מי שנשבע להביא את המס בנאמנות ואינו עושה כן הרי זה עבריין ומבזה את המלך, ויש בהם גזל, והוא שידוע כי הגזל מן המצות המורגלות וכמה אומות שאין להם תורה נזהרין מן הגזל. כי מצד השכל והחקירה ימצא האדם בשכלו שיש לעולם בורא והוא אחד אמת כי מתוך פרטי העולם וחלקיו שהם רבים לאין קץ יתחייב להיותם נאצלים ונמשכים מאחד, לפי שהרבוי נמשך מכח היסוד, וא"כ מי שהמציאם הוא אחד והוא אמת כי ענין אמת הוא שלימות. וכיון שהוא ית' קדם להם הוא הראשון הממציאם זהו השלמות, ועל כן נקרא תמים שפירושו שלם הוא שכתוב (תהילים י״ח:ל״א) האל תמים דרכו. וכיון שנתבאר מצד השכל והחקירה שהבורא אחד אמתי יתחייב הנברא שיתדמה לבוראו ויכוין כל פעולותיו אל האמת כדי שיתקרב אליו ויעלה למדרגה עליונה מעלה, ואם הוא עושה הפך האמת הנה הוא מתרחק ממנו ויורד מטה מטה. יש בזה קללות של רבים והם עניים ויתומים ואלמנות ומדרך השכל יצטרך האדם ליזהר מקללתן, ואין צריך לומר קללות של רבים אלא אפילו קללה של יחיד, שכן דרשו ז"ל (ב"ק פ"ח דף צ"ג) אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך אמר לאברהם (בראשית כ׳:ט״ז) הנה הוא לך כסות עינים ונתקיים בזרעו שנא' (שם כז) ותכהין עיניו מראות. ואם קללת יחיד והדיוט צוו לנו רז"ל בו להזהר כל שכן מקללה של רבים שא"א שלא יהיה בהם אחד ירא שמים ומי שלבו נשבר ונדכה וזעקתו ישמע ולא יבזה ענותו וקללתו בכלל השאר תעשה רושם כל שכן של עניים מרודים ושל יתומים ואלמנות, וכמה בני אדם חלושי כח הממון אין להם פרנסה רגע ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל המס חלבם ודמם ויקראו המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם, ויבא העשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלהים וירצה למלאת חדרי ביתו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד עול האביונים ויתומים ואלמנות הנה זה מחלל השם בפרהסיא אוי להם לעשירים בצעקת עניים כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והחוטא בזה הלא הוא מעיד על עצמו שאינו מכיר את הבורא ומי שהעיד על עצמו כן הבורא יתעלה מענישו ועושה שיכירנו, כו כן מצינו בפרעה הרשע שהעיד על עצמו שלא היה מכיר הבורא ית' שנא' (שמות ה) לא ידעתי את ה' אמר לו הבורא אינך מכירני אני עושה שתכירני שנא' (שם ז) בזאת תדע אתה אמרת לא ידעתי את ה' בזאת תדע כי אני ה':

מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לקבוע מזוזה. וצריך להניחה לימין, שנא' (דברים יא, כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, דרך ביאתך, וכי עקר איניש רגליה דימינא עקר ברישא. וכל הפתחים חייבות במזוזה, חוץ מהפתחים שאינם דרך כבוד. וחייב הדר בבית ליתן המזוזה, דאמ' רב משרשיה מזוזה חובת הדר היא, ואע"פ שאין הבית שלו אלא מושכר אצלו. וכשהוא יוצא, אל יטלנה בידו ויוצא, אלא יניחנה בבית. והני מילי אם חוזר בבית ישראל, אבל אם חוזר גוי, נוטלה ויוצא. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק השואל, תא שמע, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ובגוי נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר את אשתו ואת שני בניה. וגרסי' בפירקא במה מדליקין בעון מזוזה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' (ירמיהו ב, לד) דם נפשות אביונים נקיים, וסמיך ליה לא במחתרת מצאתים, פי' מפני שעשו פתחיהם במחתרת בלא מזוזה, אביונים נקיים מתים, שהם בניו ובנותיו הקטנים. ונותנין אותה על הפתח מבחוץ, שלא כמדת הב"ה מדת מלך בשר ודם. מדת מלך בשר ודם, הוא שוכב מבפנים בחדר ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, אבל ישראל, שהם עבדי הב"ה, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, שוכבים בפנים, והב"ה שומר אותם בחוץ, שנא' (תהלים קכא, ה) ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך, ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.