Musar על משלי 1:2

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (ויקרא כ״ג:מ״ב-מ״ג). דבר ידוע כי כל מצות שבתורה יש בהן נגלה ונסתר, הנגלה והוא החיצון יש בו תועלת הגוף או מצד האמונה או מצד המדות המעולות שבהן ישוב הארצות. הנסתר והוא הפנימי יש בו תועלת הנפש לתת לה שכר ולהאדיר חלקה ותגמולה בעולם הגמול, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ״ה:י״א) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו וגו', הודיענו שהתורה דבר דבור כלו' ענין כפול יש בו פנימי וחיצון, והמשיל הפנימי לזהב והחיצון המשילו לכסף זהו שאמר תפוחי זהב במשכיות כסף. משכיות כסף הוא כלי כסף מנוקב נקבים דקים אין אדם יכול לראות מה בתוכו מרוב דקותם והוא לשון הבטה כי ראוי להביט אליו מרוב חשיבותו ותרגום וישקף ואיסתכי, ואמנם בעיון דק והסתכלות יפה יראה בתוכו דבר נכבד יותר מן הכסף והוא תפוח זהב, ואמר דבר כי התורה נקראת דבר כאמרו (דברים ל׳:י״ד) כי קרוב אליך הדבר, יאמר כי אותו הדבר הוא דבור כלומר ענינים כפולים הם זה בתוך זה בדרך נגלה ונסתר כתפוחי הזהב שהוא הנסתר במשכיות כסף כי הוא הנגלה, ועל כן המשיל הנגלה בכסף שהוא נכבד ומעולה והנסתר בזהב שהוא מעולה ממנו כי יש יתרון לנסתר על הנגלה כיתרון הזהב על הכסף, ומזה אמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:י״ח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ומה שאמר דבר דבור בלשון יחיד והיה לו לומר דברים דבורים על אפניהם בא לרמוז כי כל התורה כלה קישור אחד וענין אחד, ומפאת זה היה ענין מוכרח לספור אותיות התורה ולדקדק במלא וחסר שהוא דבר שכל העולם כלו תלוי עליו, ואמר תפוחי ולא פעמוני לרמוז כי התורה כלולה ממדת הדין וממדת הרחמים זהו תורה שבכתב ותורה שבעל פה כי תורה שבעל פה נאצלת מתורה שבכתב וזהו אש ממים וזהו תפוחי זהב היוצאים מתוך הכסף, ומפני זה הזכיר תפוחי שהוא פרי כולל המראות. ועוד אפשר לפרש כי המשיל התורה לתפוח לפי שהתפוח נותן פריו לסוף חמשים יום, וכן התורה ניתנה לסוף חמשים יום לגאולת מצרים, וכן ישראל מקבלי התורה נמשלו לתפוח שנ' (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער. ודרשו ז"ל מה תפוח זה פריו קודם לעליו, כך ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ולשון אפניו האל"ף נוספת כאל"ף אקדח אזרוע ופי' על פניו, כלו' על שני פנים. והנה זה דרך הנביאים שמדברים דבריהם דרך משל וכדי להעלים בתוך המשל הדבר הנמשל כתפוחי זהב הללו שהם נעלמים בתוך המשכיות, וזהו מאמר הנביא (יחזקאל יג) חוד חידה ומשול משל (שם) הלא המה אומרים לי הלא ממשל משלים הוא גם שלמה המלך בתחלת ספרו אמר (משלי א׳:ב׳) משלי שלמה וגו' לדעת חכמה ומוסר, ביאר כי המשל הוא לדעת מתוכו חכמה ומוסר וכן אמר להבין משל ומליצה כי המשל הוא הנגלה והנמשל הוא הנסתר. ומשלו רז"ל משל לאדם שאבד ממנו מרגלית במקום החשך והוא יודע שהמרגלית שם אבל אין לו כח להוציאה משם כי אינו רואה אותה והנה הוא מוציאה על ידי פתילה, כך המשל הזה אינו כלום ועל ידי המשל יוציא אדם חכמה גדולה מפוארה הרי שהמשילו דברי התורה לחשך כי הם חשוכים למי שאינו מבינם. והמשילו הנסתר למרגלית המאירה, וזה דרך התלמוד ג"כ באגדות ובמדרשים שמדברים דרך משל ורוב דבריהם בדרך נגלה ונסתר כדי להסתיר הענינים והוא שאומרים תמיד משל למלך ב"ו משל למטרוניתא. מכלל מצות התורה שהם בדרך נגלה ונסתר הוא מצות הסוכה שיש בה נגלה ונסתר, הנגלה הוא הפשט הוא שהכתוב צוה אותנו בעשיית הסוכה רמז לזמן המדבר שהיו ישראל מטולטלין ונעים בו והיה ארץ ציה ושממה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ולגודל מעלת הנס ההוא אמר הכתוב (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, והוא כלשון (ירמיהו ב׳:ל״א) המוציאך מארץ מצרים, והוא שהנביא צווח (שם) המדבר הייתי לישראל וגו' ולפי שהיה זכרון לדורות הבאים בלכת עם כבד אנשים ונשים וטף במדבר ההוא אשר אין בטבע בן אדם לחיות בו, ומפני זה קבעה תורה מצוה זו של עשיית הסוכה זכרון לאותן סוכות שעשו להן במדבר ועל כן אמר בכאן בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם וגו', ובא בזה המאמר לרז"ל סוכות ממש עשו להם כדי שיתגלה ויתפרסם מתוך מצוה זו גודל מעלת ישראל במדבר:

והמשל בזה לאדם החפץ ללכת אל עיר. ויאמר לו כי הדרך משובשת בצנים ופחים ואבני נגף. ולצרכו אל המקום ההוא לא יחדל מלכת. והיה כי יאמרו אליו כי שחל בדרך ונמר שוקד עליו אז יכלה רגליו מן הדרך ההיא. על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי א׳:ב׳) לדעת חכמה ומוסר להבין. פירושו - כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא חכמה כענין שנאמר - (דברים ד׳:ו׳) כי היא חכמתם ובינתכם. ואחר שילמוד וידע המצות ומה הם העבירות צריך שילמוד גנות העבירות. וההפסד והאבדן הנמצא בהם להרחיק נפשו מהם. ולהוכיח לעצמו בזכרון העונשים וליסר זולתו. וזאת הידיעה תקרא מוסר ולמוכיחים ינעם ללמוד לדעת זאת:

וְאַף עַל פִּי כֵן יֵדַע הַקּוֹרֵא הַנָּעִים, כִּי אֲפִלּוּ אִם יִמְצָא הַסֵּפֶר חֵן בְּעֵינָיו בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ, לֹא יַחֲשֹׁב דְּדַי לוֹ בִּידִיעַת הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה לְבַד, כִּי גַּם יְדִיעַת שְׁנֵי הַחֲלָקִים הָרִאשׁוֹנִים מֻכְרָחִים הֵמָּה לָאִישׁ הֶחָפֵץ בַּחַיִּים, וְכִדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ מִשְׁלֵי (משלי א' ב'): "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר" וְגוֹ'. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם חָכְמָה וְכוּ', וְאִם אֵין בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם חָכְמָה, אֵין יָכוֹל לִלְמֹד מוּסָר. וְהַכַּוָּנָה הוּא כִּפְשׁוּטוֹ, דְּאִם הוּא טָעָה בָּזֶה בְּעִקַּר הַדִּין, לֹא יוֹעִיל לוֹ שׁוּם מוּסָר, כְּגוֹן שֶׁחוֹשֵׁב בְּעִסְקוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר, שֶׁאֵינוֹ בִּכְלַל גֶּזֶל, מַה יּוֹעִיל לוֹ, אִם יִלְמֹד כָּל עִנְיְנֵי הַמּוּסָר, שֶׁיַּלְהִיב אֶת לִבּוֹ בְּגֹדֶל אִסּוּר הַגֶּזֶל, כֵּיוָן שֶׁסָּבוּר שֶׁזֶּה אֵינוֹ בִּכְלַל גֶּזֶל, וּכְהַאי גַּוְנָא בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי הַתּוֹרָה. עַל כֵּן צָרִיךְ לִלְמֹד אֶת דִּינֵי הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר, מִלְּבַד שֶׁיְּקַיֵּם בָּזֶה הַמִּצְוֹת עֲשֵׂה דְּ"אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". וְהָכָא נַמֵּי בְּעִנְיָנֵנוּ, דְּמַה יּוֹעִיל לוֹ כָּל הַמּוּסָר שֶׁבָּעוֹלָם, הַמְדַבְּרִים בְּגֹדֶל אִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, אַחֲרֵי שֶׁהִתִּיר לְנַפְשׁוֹ לוֹמַר, שֶׁאֵין דָּבָר זֶה בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, אוֹ שֶׁעַל אִישׁ כָּזֶה לֹא צִוְּתָה הַתּוֹרָה בְּאִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע? עַל כֵּן מֻכְרָח הָאָדָם לֵידַע, אֵיזֶה דָּבָר יִפֹּל תַּחַת סוּג לָשׁוֹן הָרָע עַל פִּי הַדִּין. וּבִכְדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וּלְקַיֵּם מַה שֶּׁלּוֹמֵד, יִרְאֶה לִלְמֹד אֶת הַמּוּסָר, וְהוּא גֹּדֶל הָעֹנֶשׁ וְהַשָּׂכָר שֶׁיֵּשׁ בְּעִנְיָן זֶה.