Musar על משלי 22:4

עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים (משלי כ״ב:ד׳). יודיע הכתוב הזה שבח מדת הענוה כי יש כמה מעלות טובות נקשרות עמה, וביאור הכתוב כפשוטו כי השכר והתועלת המגיע לו לאדם מן הענוה בעולם הזה הוא ד' דברים ואלו הן יראה ועושר וכבוד וחיים. ומן הידוע כי מדת הענוה היא מדה גופנית בחברת הבריות והוא שיהיה אדם ביישן וסבלן ומכבד את הבריות ומדבר בטובתן ויהיה שומע עלבונו ושותק, ומתוך המדה הזאת הגופנית יעלה אדם למדת היראה שהיא מדה שכלית ויבא גם כן לידי עושר כי בעל מדת הענוה הוא שמח בחלקו, וידוע כי הון עתק ימעט בעיני האדם עם הגאוה ויספיק לו המועט עם הענוה, וכיון שכן הוא מסתפק במועט ואינו מתאוה אל היתרונות והוא שמח בחלקו והנה זה עושר. וכמו שדרשו ז"ל (אבות פ"ג) אי זה עשיר השמח בחלקו, ויבא גם כן לידי כבוד כי כשהוא נמנע מן התאוות והוא שפל רוח יספיק לו מה שעלה לחלקו. הנה זה לו כבוד והוא שכתוב (משלי כ״ט:כ״ג) ושפל רוח יתמוך כבוד, וכתיב (שם יח) ולפני כבוד ענוה כי מי שיש לו כבוד מדת הענוה קדמה לו כבר ויבא לידי חיים כי המתאוה אל היתרונות הנה הוא דואג כשלא יעשר ולא יקום חילו כאות נפשו והיו חייו חיי צער על שלא השיג כל חפצו והדאגה מקצרת הימים ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו אבל השמח בחלקו לא ידאג על מה שקנה וימלט מן הדאגה ויחיה חיי שלוה. ובמדרש עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה דכתיב (שם קיא) ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה', עשה המדרש מלת עקב מלשון עקב, ולמדנו מזה כי מדת הענוה גדולה מהחכמה כי היראה שהיא בראש החכמה הלא היא לרגל הענוה:

וַהֲלֹא תִּרְאֶה כִּי הַשִּׁפְלוּת הִיא הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּמַּעֲלוֹת הַטּוֹבוֹת וְהַנְּבִיאִים הַנִּזְכָּרִים בְּמִדּוֹת הָאֱלוֹקִיּוֹת אָמְרוּ קְצָתָם, (בְּרֵאשִׁית יח, כז) וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, וּקְצָתָם אָמְרוּ (תְּהִלִּים כ"ב ז) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ וְגוֹ', וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, וְשִׁבְּחוּם. וּמִמַּה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיֵדָעֵהוּ הָאִישׁ הַנִּלְבָּב כִּי הַשִּׁפְלוּת וְהַנְּמִיכוּת מְבִיאוֹת אֶת הָאָדָם לִידֵי הַכָּבוֹד כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתָּ מֵהַשַּׂר הַג' אֲשֶׁר הִתְחַנֵּן לְאֵלִיָּהוּ בִּדְבָרָיו הַנְּעִימִים בְּאָמְרוֹ (מְלָכִים ב' א י"ג) תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה [חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ], כִּי לֹא קָרָהוּ מַה שֶּׁקָּרָה לָרִאשׁוֹנִים מִפְּנֵי שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ סוֹף בָּא לִידֵי כָּבוֹד וּגְדֻלָּה וְכִי שְׂכַר הָעֲנָוָה הַכָּבוֹד וּכְמ"ש שְׁלֹמֹה עָ"ה (מִשְׁלֵי כ"ב ד) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'.

הענווה היא סולם לעלות לדרכי הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים כה ט): "ידרך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו". וממנו יגיע להשיג יראת השם ברוך הוא, שנאמר (משלי כב ד): "עקב ענוה יראת יי". השכינה שורה על הענווים, שנאמר (ישעיהו נז טו): "אשכון ואת דכא ושפל רוח". הקדוש ברוך הוא היטה שכינתו על הר סיני וירד למטה, והניח כל ההרים הגבוהים. וכתיב (שם כו יט): "הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורות טלך" – מי שנעשה שכן לעפר בחייו בעולם הזה, יחיה לעולם הבא.