Musar על משלי 27:2

גאוות חכמה ומעשים טובים יש בה שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע. הגאווה הרעה היא: אשר יבזה בני אדם בלבו ובפיו, וכולם קטנים ופחותים בעיניו. ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחכמה, ומתוך כך לא יודה על האמת מרוב גאוותו. ולעולם נראה בעיניו חכמתו ועצתו, ודבריו ומעשיו, שהם משובחים ממעשה וחכמת עצת חבריו. ומתפאר תמיד בחכמתו ובמעשיו, כי הוא חפץ לקבל שבח וכבוד על דבריו הישרים. ועל זה אמר שלמה (משלי כז ב): "יהללך זר ולא פיך".

אסור להלל עצמו במתת שקר או אפלו במתת אמת. אסור להגיד צדקותיו ומעשיו הטובים דכתיב יהללך זר ולא פיך (משלי כז ב). ואסור לתלמיד חכם להראות העמים חכמתו להתיהר, ואפלו אם אחרים יבואו ויגידו צדקתו יצטער על זה וישפיל עצמו, רק שרי לה לצורבא מרבנן לאודועי נפשה באתר דלא ידעי לה כדי למצא מקום ללון וכדומה, אבל לא יעשה דברי תורה עטרה להתעטר בהם ולא קרדם לחפר בהם. ואסור להרים קול בתפלות ובכיות וקריאת התורה דאיכא משום יהרא, ומה גם בתפלת שמונה עשרה שאמרו (ברכות כד, ב) המשמיע קולו הרי זה מקטני אמנה, והמגביה קולו הרי זה מנביאי השקר:

שם טוב - תנינן (אבות ד יג) שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהנה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. דהינו, שיהללוהו בשערים מעשיו ושלמות מדותיו. ואין צרך שיפרסם מעשיו או שישבח את עצמו, שהרי כתיב (משלי כז ב) יהללך זר ולא פיך, רק יעשה מעשיו בסתר לשם שמים דוקא וסוף הכבוד לבוא, אף שהוא יעשה את שלו, כמו שכן ראוי להסתיר מעשיו בתכלית ההסתר ולברח מן הכבוד, סוף הכבוד לבוא ולהיות רודף אחריו, והקדוש ברוך הוא מפרסם מעשיו, שכן כתוב (ירמיה כג כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (יל''ש ירמיה רמז שה): אראנו לאחרים. וכל מה שאדם עושה בסתר אם טוב ואם רע, הקדוש ברוך הוא מביאו לידי גלוי וקונה שם טוב או שם רע, ובני ישראל, אם אינם נביאים, הם בני נביאים ומכירים את כל אדם ומחזיקים אותו לפי מה שהוא. ואדם נכר בכיסו, בכוסו, בכעסו, בדבריו ובתנועותיו, ולכל מראה עיני האדם, אם זך וישר פעלו ואם תוכו כברו, או אם הוא מן הצבועים, דעת לנבון נקל, ואף אם יוכל לרמות את הבריות לפי שעה, שאדם יראה לעינים, סוף תתגלה חרפתו ואין שום דבר נשאר נעלם בעולם הזה: