Chasidut על משלי 27:2

עוד י"ל, דנודע ההפרש בין חכמה הגשמי הוא על ידי שמשבח ומתפאר בדברי חכמה ומעלות שלו, וכמ"ש בעקידה פ' שמיני (שער ס) סימני טומאה וטהרה, שהחזיר מעלה גירה הוא סימן להעלות השבח והתהלה, לכך הוא טמא וכו'. וכעין זה כתב בעוללות אפרים דף קט"ו (מאמר תכא), וכ"כ בספרא דשלמה מלכא - סימן דלא ידע כלום שבוחי וכו' וכמ"ש בזהר (ח"ג קצג:). מה שאין כן חכמה הרוחני סייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג, מי"ג), יהללך זר ולא פיך (משלי כז, ב), הגם שדרשו חז"ל וכו'. וזה נ"ל פירוש הפסוק (משלי יז, כח) אויל מחריש חכם יחשב, ר"ל בחכמה גשמי נחשב אויל מי שמחריש, אבל ברוחני חכם יחשב, כי סייג לחכמה שתיקה. וזה נ"ל פירוש הפסוק (משלי יד, לג) בלב נבון [תנוח] חכמה, שאינו מפרסם חכמתו רק תנוח בו, מה שאין כן בקרב כסילים, שהיא בגשמי, תודע, אז נקרא יודע חכמה, ואיסתרא בלגינא קיש קיש קריא (ב"מ פה:).

ודאתאן עלה דהאי סוגיא דכתובות (דף ק"ג) נימא בה מילתא, דאיתא התם דקאמר רבי שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא. ופריך מאי קאמר, ומשני הכי קאמר אף על פי ששמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, א"ר לוי צריכא למימר (פירש רש"י דרבן גמליאל הבכור הוי נשיא). א"ל רבי שמעון ברבי צריכא לך ולמטלעתך, מאי קשיא ליה הא קרא קאמר (דברי הימים ב' כא ג) ואת המלוכה נתן ליהורם כי הוא הבכור, ההוא ממלא מקום אבותיו הוי. (ופירש רש"י כלומר אין באחיו חשוב ממנו, אבל כאן הרי אחיו חכם ממנו). ורבי מאי טעמא עביד הכי, נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראה ממלא מקום אבותיו הוי, עד כאן. וקשיא לן על רבי שמעון ברבי דקאמר ללוי צריכא לך ולמטלעתך, דאין זה אלא אונאת דברים, והלא מבואר בפרק הזהב (ב"מ נ"ח ע"ב) דבאונאת דברים עובר בלאו כמו באונאת ממון. ונ"ל דרבי שמעון ברבי השיב בדבריו אלו ללוי הטעם דצריכא למימר משום שהוא חכם ביותר וכדמסיק הש"ס, עיין שם פירוש רש"י. רק שלא היה יכול להשיב לו כן בפירוש ולומר משום שאני חכם ביותר, דכתיב (משלי כז ב) יהללוך זר ולא פיך ואין זה מדרך ענוה, לזה השיב לו בדרך רמז להבין התירוץ מתוך דבריו, ולזה היה מוכרח לומר לו כדברים האלו, הגם שיש בהן אונאת דברים, בכהאי גוונא שרי, בהקדים דבתשובות צמח צדק סימן נ"ב מבואר דאף דאזלינן בתר רובא, מכל מקום לענין תשובה חיישינן גם למיעוט ולא אזלינן בתר רובא, וצריכה לעשות תשובה על זה גם כן, דשמא העובר הוא ממזר, עיין שם. ואני הוספתי נופך על דבריו, דתיקונו של הולד כשמכשירין אותו, זהו קלקולו לענין חומרת התשובה, דכיון דמן הדין לא מחזקינן ליה בממזר ויבא בקהל, ושמא באמת ממזר הוא ויתערב ממזרים בישראל על ידה, והבן. אך על עיקרא דמילתא שהביא הצ"צ דלענין תשובה לא מהני רוב, לא הביא ראיה רק מהא דהחמירה התורה על ספק יותר מודאי עבירה, עיין שם. אבל אין ראיה לרוב, דרוב הוא כודאי, והבן. אבל נ"ל להביא ראיה להצ"צ ממסכת ב"ק (מ"א ע"ב) דמקשה הש"ס על פי בעלים מודה בקנס הוא. ופירשו התוס' (ד"ה מודה) דהא קיימא לן (ב"ק ט"ו ע"א) פלגא ניזקא קנסא, ומשני הגמרא קסבר כופרא כפרה. ולכאורה קשה מה בכך, הלא מכל מקום סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ולא הוי רק קנס (כתובות מ"א ע"א). ולפי מ"ש הצ"צ אתי שפיר, דהא דסתר שוורים היינו כמו רוב בהמות וכו', ולענין כפרה ותשובה לא מהני רוב, והוי מן הדין אי לא פטרו הכתוב, כנלע"ד ודו"ק. והנה במהרי"ק שורש קכ"ז הוכיח מהא דב"ק דף כ"ח ע"א, דשור תם שעלה על חבירו להרגו, דאם בעל התחתון דחף לעליון מעל התחתון כדי להציל שורו, ומת העליון, דחייב אם היה יכול לשמטו, עיין שם. דאם אחד גזל את חבירו וכדומה, ועמד חבירו והציל שלו באופן שעשה היזק גדול לזה שרצה לגוזלו, והיה יכול להציל שלו בענין שלא יהיה ההיזק, חייב לשלם, עד כאן. וכתבתי שיש לדחות, דהתם בעל השור העליון לא עשה מעשה רשע ופשע כלל, רק שהתורה חייבו על נזקי ממונו הואיל ולא שמרו, מכל מקום משום זה אינו יוצא משאר שוורים של ישראל שמוזהרין עליו שלא להזיקו, ומכל שכן בשור תם דקיימא לן (כתובות מ"א ע"ב) פלגא נזקא קנסא, דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, מה שאין כן בר ישראל שעושה בזדון אשר לא כדת, וחבירו בא להוציא בלעו מפיו, אפשר דאין צריך לדקדק לשמרו בשעת הצלה מן ההיזק, דכל איזה הצלה שנזדמן לו יעשה, דאיהו דאפסיד אנפשיה במה שעשה אשר לא כדת, וכאשר עשה כן יעשה לו והוא גרם לעצמו, וכמו שאמרו רז"ל במקום אחר (יבמות ק"י ע"א) הוא עשה שלא כהוגן, לכך עשו בו שלא כהוגן, וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (ב"ק כ' ע"א), כנ"ל נכון בס"ד. ועל פי זה לא קשיא על רבי שמעון ברבי, דאף באונאת דברים הוי כמו אונאת ממון, מכל מקום הלא אונאת ממון גם כן אם היא דרך הצלה וגרם לעצמו שרי, והכי נמי דכוותיה, דהא לוי גרם לעצמו שהיה מהרהר ואומר על רבו רבינו הקדוש שאמר דברים שאינם צריכין, והם אך למותר וכדי בזיון לערכו, והיה רבי שמעון צריך לקיים כיבוד אביו וכבוד רבו, ולתרץ דבריו בגאוה היא לאו כמו שמבואר בהקדמת הסמ"ג, לכך היה צריך להשיב לו האמת בדרך רמז, אף שברמז ההוא יהיה בו אונאת דברים, הוא גרם לעצמו. והרמז הוא כך, דהא ידוע דלוי איטלע על שהגיס דעתו כלפי מעלה והטיח דברים (תענית דף כ"ה.), והשיב לו לפי מעשיך שנענשת עליו וכפי שיטתך דמותר להתגאות, יש לי תירוץ לומר לך דצריכא למימר, ודי לחכימא ברמיזא ודו"ק והבן.