Musar על קהלת 1:4

ועל זה רמזו רז"ל במסכת פסחים פרק האשה (פח, א), אמר ר' יוחנן, גדול קיבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ, שנאמר (הושע ב, ב) ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל. וכתיב (בראשית א, ה), ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, עד כאן. הכוונה, כי כשיהיה קיבוץ גליות האמתי בעת בא משיח צדקינו, אז תתחדש הבריאה באור חדש בכוונת הבריאה, ויתייחד הגוף עם הנפש. וגם הארץ שהוא החומר יהיה מלא דעה ויחדיו יהיו תמים מלמטה ויקבלו שפע מלמעלה וחי לעולם בגוף ונפש, כי בעת הבריאה אדם ביקר בל ילין וקלקל ונגזר עליו המיתה. אמנם נתן הש"י לנו תורת אמת שעל ידה נזכה לעתיד, ונתן לנו מצות שהם מורים על זה והם רושם לזה הענין על נצחיות הגוף כמו הנפש, כי עתה באותן הימים שלימות האדם הוא במין ובאיש. במין, מצד הגוף, כי דור הולך ודור בא, רק קיים במין. אבל מצד הנשמה קיים באיש בפרטי, כי כל נשמה ונשמה היא קיימת ונצחיית, כי הגוף חי במקרה ומת בעצם. והנשמה מת במקרה וחי בעצם:

כתב האלהי מהר"ם קורדוורא בספר עבודת יום הכפורים, נודע (יומא פה, ב) כי כל עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, אמנם עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, לכן צריך לפשפש בזה ולשוב ולרצות את חבירו. והטעם לזה, כי הנשמות מתראות לפניו ביום זה בסוד הבינה שהיא שורש אל הנשמות, והנשמות הנכנעות בתשובה הם המעוררות התשובה העליונה, שכן דרך השרשים להתפעל מענפיהם התחתונים. ועתה אם ימצא בינו לבין חבירו טינא, הרי הוא מפריד ומחלק השורש העליון, וכמעט מכניס בו שנאה שהוא פירוד, ואיך אפשר שיושפע עליו אור התשובה והוא מפריד בו ח"ו. לכן אנשי מעשה שבדור התנאים והאמוראים אף אם היו הם הנעלבים היו ממציאין עצמם לעולביהם כדי שיתרצו זה לזה כדמוכח בגמרא (שם פז, א). והענין לזה, כי סוד הנשמות הם ס' רבוא, וכן הרוחות וכן הנפשות בסוד הבינה והתפארת והמלכות, זהו (קהלת א, ד) דור הולך ודור בא כו', ואין דור פחות מס' רבוא. וכדי להמשיך מאור העליון צריך שיהיו ס' רבוא לב אחד כדי שיתייחדו בשמא קדישא עילאה רברבא דלא שריא אלא באחדות השלם כענין שהוא אחד, ולכן צריך שיתייחדו למטה הלבבות ולמעלה הנפשות והרוחות והנשמות ואז ודאי שריא שמא קדישא בסוד האחדות כאשר נבאר בס"ד. ולכן צריך לתווך השלום ולהחזיק בו ולהתאחד בלב אחד, כדי שימשיכו עליהם השם הנזכר עד כאן לשונו:

ורז"ל במדרש (קה"ר א) אמרו שהארץ יש לה כל פרצוף אדם וזה לשונם, (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, אמר ריש לקיש כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ. האדם יש לו ראש, ולארץ ראש, שנאמר (משלי ח, כו) וראש עפרות תבל אדם. יש לו עינים, והארץ עינים, שנאמר (שמות י, ה) ויכס את עין הארץ. אדם יש לו אזנים, ולארץ אזנים, שנאמר (ישעיה א, ב) והאזיני ארץ. אדם אוכל, והארץ אוכלת, שנאמר (במדבר יג, לב) ארץ אוכלת יושביה. אדם שותה, והארץ שותה, שנאמר (דברים יא, א) למטר השמים תשתה מים. אדם מתגעש, והארץ מתגעשת, שנאמר (תהלים יח, ח) ותגעש ותרעש הארץ. אדם משתכר, והארץ משתכרת, שנאמר (ישעיה כד, כ) נוע תנוע הארץ כשכור. אדם מקיא, והארץ מקיאה, שנאמר (ויקרא יח, כה) ותקיא הארץ את יושביה. אדם יש לו ידים, והארץ כן, שנאמר (בראשית לד, כא) והארץ הנה רחבת ידים. אדם יש לו טבור, והארץ כן, שנאמר (יחזקאל לח, יב) יורדים מעם טבור הארץ. אדם יש לו ירכים, והארץ כן, שנאמר (ירמיה לא, ז) וקבצתים מירכתי ארץ. אדם יש לו רגלים, והארץ כן, שנאמר (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת ומעמדת תפקידתה, עד כאן לשונם. הרי לך פליאות הבריאה בארץ: