Musar על קהלת 12:7

ודבר ידוע כי לא החזיק קרח במחלוקת עד שהתלבש במדת הקנאה ומדה זו הטרידתו מן העולם והיה חושב שהיה משה רבינו מחלק המנויים והמעלות על פי עצמו ומלבו ולא היתה לו זאת מאת ה', כי ממה שאמר להם משה כי לא מלבי נוכל ללמוד כונתו של קרח הרעה שהיה אומר כי מלבו עשה. והיה טוען כי מה שהחליף הלוים תתת הבכורות לא עשה אלא כדי לתת גדולה ומעלה לבני לוי שהם ממשפחתו, גם בני קהת שהגדיל מעלתם על כל שאר הלוים לשאת דברים המקודשים מפני שהם קרובים אליו יותר שהרי קהת היה זקנו. ומה שקשרו הלוים על משה לפי שהיו נתונים לאהרן ולבניו, גם אליצפן בן עוזיאל מינה אותו נשיא לפי שהיה עוזיאל אחד מאחי אביו של משה והקטן שבכולם, לפיכך הוקשה לקרח על נשיאות אליצפן בנו ונתקנא על זה, וזהו שדרשו רז"ל מה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא בנשיאתו של אליצפן אמר קרח אחי אבא ארבעה היו עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה אחד מלך ואחד כהן גדול מי ראוי ליטול את השניה לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם והוא מינה את הנשיאות על ידי אחיו הקטן מכלן הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה כנס ארבע מאות איש ראשי סנהדראות רובן משבט ראובן מה עשה הלביש לכולן טליתות של תכלת, וזהו שאמרו במדרש ויקח קרח מה לקח לקח טליתו ובא אצל משה וכן כולם. אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או לא אמר להן חייבת התחיל לשחוק אפשר טלית של מין אחר חוט א' של תכלת פוטרתו טלית שכולה תכלת לא כל שכן, בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה אמר להן חייב אמרו לו התורה כולה ער"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית ופרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. והנה שלמה בחכמתו הזכיר בכלל הדברים שהקנאה מצויה בהן הוא שאמר (קהלת ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה וגו'. הזכיר כל עמל והם קניני הגוף כגון עושר ונכסים וכבוד ושאר מעלות השררה, כל כשרון המעשה תורה ותשובה ומעשים טובים, כי היא קנאת איש מרעהו בין בעושר בין בחכמה או איזה מעלה שתהיה הלא הקנאה מצויה בין איש לחבירו, גם זה הבל, גם בחטא הזה נכשל הבל שנתקנא בקין אחיו כשהביא מנחה לה' ועמד הוא ונתדמה בקרבנו לאביו שהביא בעלי חיים ומתוך הקנאה באו לידי שנאה והיתה מריבה ביניהם על ירושת הארץ עד שנהרג, והרי המדה הזו חרבן עולם. גם מלאכי השרת מצינו שנתקנאו באדם הראשון עד שהחטיאוהו והפשיטוהו בגדי השכל ולבש בגדים אחרים בגד בוגדים עד שנטרד מגדולתו ונסתלקה שכינה מן התחתונים: בעון מדת הקנאה נחלקה מלכות ישראל וגלו עשרת השבטים שהיתה להם מדת הקנאה עד שהיתה המלכות ליהודה, וזהו שאמר (ישעיה יא) אפרים לא יקנא את יהודה וגו', ומתוך שהמדה הזאת מדה משוקצת ומגונה מביאה את האדם לידי נזקים ומכשולות רבים קרא שלמה מי שלבו נקי וטהור ממנה לב מרפא כי היא רפואה לעצמו וזכות לנפשו ומנוחה לעצמותיו, והוא שאמרו רז"ל כל מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים, וזהו שאמרו במסכת שבת סוף פרק שואל אדם (דף קנב:) הנהו קפולאי דקא קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו ר' אחאי בר יאשיה אתו ואמרי ליה לרב נחמן נהים בן גברא אתא אמר ליה מאן ניהו מר אמר אנא אחאי בר יאשיה, אמר ליה ולא אמר רב מרי עתידי צדיקי דהוו עפרא, אמר ליה ומנו מרי לא ידענא ליה והא קרא כתיב (קהלת יב) וישוב העפר אל הארץ כשהיה אמר ליה דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב ורקב עצמות קנאה מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין גששיה חזיה דאית ביה מששא, אמר ליה ליקום מר וליזיל בי מדרשא, אמר ליה גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית שנאמר (יחזקאל לז) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם עמי. והא כתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב אמר ליה שעה אחת קודם תחיית המתים ע"כ, ופי' קפולאי חופר קברות, נחר בהו רבי אחאי כלומר נחר בגרונו. אנא אחאי כלומר רבי אחאי שהיה נקבר שם, לא ידענא ליה כלומר איני יודע לדבריו. בהעלותי אתכם כלומר עד שיעלה אותנו הקב"ה אין לנו רשות לעלות, והא כל קללותיו של אדם הראשון כל הדורות שוין בהן, אמר ליה שעה אחת קודם תחיית המתים כן פי' רש"י ז"ל, וענין הגשוש והמשוש הוא המלבוש השני הידוע ליודעים שהנפש מתלבשת בצורת גוף צורה דקה עד מאד, ויש בה ממש, וזהו סוד הענין ברבינו הקדוש ז"ל שהיה בא לביתו בכל ערב שבת והיה מקדש להם, ואין בכאן מקום להאריך בזה כי לא הזכרנו זה אלא ללמד כי כל מי שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין, אבל כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין שנאמר ורקב עצמות קנאה, וקנאה זו שאמרנו אינו אלא בהבלי העולם במיני השררה והעושר והכבוד ובפעולות המעשים הרעים, אבל הקנאה בתורה ובמצות ובמעשים טובים הרי זה מדה משובחת, וכן אמרו (ב"ב פ"ב דף כב) קנאת סופרים תרבה חכמה, וכבר הזהירנו שלמה ע"ה שנתלבש קנאה ביראת השם יתברך הוא שאמר (משלי כג) אל יקנא לבך בחטאים וגו':

וממה שידוע כי הנפש בתוך הגוף בדמיון הנר השוכן תוך הנבל לא יאיר אורו עד שתבקע הנבל, כי יצטרך האדם להכניע ולשבר גופו בתאותיו ויהיה חומר העפר מדלדל ותשש ואז תתעלה הנפש לעלות בהר קדש אלהים. הוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת י״ב:ז׳) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ביאורו כשישוב חומר הגוף שח ושפל כעפר אז הרוח תשוב אל האלהים ואז תנחל החיים והטוב והשמחה הנצחיית שלא תפסק, ובעלי מדה זו יקראם הכתוב אביוני אדם כי הם המעותדים לאותה השמחה והתאבים אליה והוא שהבטיח ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו כ״ט:י״ט) ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו, כן יהי רצון ונאמר אמן:

דבר ידוע כי העולם הוא עולם הבחינה והנסיון שבו יבחן האדם אם ילך בדרך הש"י או אם תטה אשורו מני הדרך ויש לכל משכיל שיחשוב ויתבונן כי האדם כשהוא נולד הוא נולד בבכי כשהוא נפטר מן העולם הוא נפטר ג"כ בבכי וע"כ אמר שלמה ע"ה כל עמת שבא כן ילך, ואמרו במדרש קהלת כל עמת שבא כן ילך כמו שבא האדם אל העולם כן ילך בא אל העולם בקול ונפטר בקול, בא אל העולם בבכיה ונפטר בבכיה, בא אל העולם בחבה ונפטר ממנו בחבה, בא אל העולם בלי דעת ונפטר ממנו בלי דעת, תני בשם רבי מאיר כשאדם בא אל העולם ידיו סגורות וקפוצות כלומר כל העולם כולו שלי הוא אני נוחלו כשנפטר מן העולם ידיו פשוטות לומר לא נחלתי מן העוה"ז כלום שכן שלמה הוא אומר (קהלת ה׳:י״ד) כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא ומאומה לא ישא בעמלו שיוליך בידו. ומצינו במדרש שמואל ג' שמות נקראו לו לאדם אחד שקורין לו אביו ואמו ואחד שקורא לעצמו ואחד שכתוב בספר, וא"ר יצחק עדיין אין אנו יודעין אי זה מהן יקר זה שקרא לעצמו או זה שקראו לו אביו ואמו עד שבא שלמה ופרשו (קהלת ח) ויום המות מיום הולדו, נולד אדם מונין לו למיתה מת נולד לו לחיים, נולד אדם הכל שמחין מת הכל בוכין, ואינו כן אלא נולד אדם הכל צריכין לבכות שאינן יודעין על אי זה פרק הוא עומד מת הכל צריכין לשמוח שיצא כבר בשלום מן העולם, משל למה הדבר דומה לשתי ספינות שפרשו בים אחת נכנסת לנמל ואחת יוצאה מן הנמל זו שנכנסת אין הכל צריכין לשמוח בה וזו שיוצאה הכל שמחין בה והיה שם פקח אחד ואמר חלוף דברים אני רואה זו שנכנסת ודאי הכל צריכין לשמוח מפני שהיא נכנסת בשלום מן הים וזו שיוצאה אינן צריכין לשמוח מפני שאינן יודעין על אי זה פרק עומדת כן נולד אדם הכל שמחין מת הכל בוכין ואינו כן אלא נולד אדם הכל צריכין לבכות לפי שאין יודעין על אי זה פרק עומד מת הכל צריכין לשמוח מפני שיודעין שיצא בשלום מן העולם הוי אומר ויום המות מיום הולדו ע"כ במדרש, ואמרו חכמי המחקר כי הלידה סבת העוה"ז הבלה והכלה אשר ימות בו האדם אבל המיתה הוא סבת קנין חיי העוה"ב וא"כ דבר ברור הוא כי יום המות טוב לצד הנפש מיום הלידה כי ביום הלידה תבוא אל הטומאה והחטא וביום המיתה תשיג האור הבהיר, כי כל הדברים שבים הם לשרשם הגוף חוזר ליסודו הוא יסוד העפר אשר לוקח משם וכן שאר היסודות שבו כל אחד ואחד חוזר ליסודו ועיקרו והנשמה שהיא עליונית ונקראת נר ה' חוזרת לשרשה וליסודה הוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת י״ב:ז׳) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב וכו' והזכיר הנביא על נשמת הצדיקים (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה: