Chasidut על קהלת 12:7

וְעַל-כֵּן אֲבָל אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, כִּי מֵחֲמַת הָאֲבֵלוּת שֶׁהִתְגַּבֵּר אָז סִטְרָא דְּמוֹתָא ח"ו, עַל-כֵּן אִי אֶפְשָׁר אָז לְהַכְנִיעָהּ עַל-יְדֵי הַנָּחַת תְּפִלִּין וְעַל-כֵּן אָסוּר אָז לְהָנִיחַ תְּפִלִּין וְעַל-כֵּן צָרִיךְ הָאָבֵל לֵישֵׁב עַל הָאָרֶץ לְהַמְתִּיק הַדִּין בְּשָׁרְשׁוֹ לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ עַד לֶעָפָר מַמָּשׁ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ חַיִּים נִצְחִיִּים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית שֶׁמֵּשִֹים עַצְמוֹ כֶּעָפָר בְּחִינַת הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר, כִּי בֶּאֱמֶת מִי שֶׁמְּבַטֵּל עַצְמוֹ בְּתַכְלִית עַד שֶׁזּוֹכֶה לְחַיִּים הַנַּ"ל בֶּאֱמֶת שֶׁהֵם עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית, הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ לֶעָפָר מַמָּשׁ אַדְּרַבָּא הוּא יָכוֹל לִמְלֹךְ וּלְהִשְׂתָּרֵר וּלְהִתְפָּאֵר עַצְמוֹ בְּכָל מִינֵי הִתְפָּאֲרוּת וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא עָנָיו בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּגְדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁהִתְפָּאֲרוּ אֶת עַצְמָם בְּכַמָּה הִתְפָּאֲרוּת, כְּמוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי שֶׁאָמַר בְּאִדְרָא, אסהדנא עָלַי וְכוּ' וְכֵן אָמַר, רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְכוּ' אִם שְׁנַיִם הֵם אֲנִי וְכוּ' (סֻכָּה מה) וְכֵן בְּכַמָּה וְכַמָּה גְּדוֹלֵי הַתַּנָּאִים וְאַמּוֹרָאִים שֶׁהָיוּ מִתְפָּאֲרִים עַצְמָם בְּכַמָּה הִתְפָּאֲרוּת, (עַיֵּן סוֹף סוֹטָה) וְלִכְאוֹרָה נִדְמֶה שֶׁהוּא נֶגֶד דַּרְכֵי הָעֲנָוָה, אֲבָל בֶּאֱמֶת, זֶהוּ עִקַּר תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הָעֲנָוָה הָאֲמִתִּיִּית כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי וְהֵבַנְתִּי מִמֶּנּוּ ז"ל, כִּי עִקַּר הָעֲנָוָה שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב עַל עַצְמוֹ וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד וְכוּ', כַּמּוּבָא בִּדְבָרֵינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר וְכַמְּרֻמָּז בְּסוֹף הַתּוֹרָה הַנַּ"ל. שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת הָעֲנָוָה לִהְיוֹת עָצֵל וְכוּ' (שֶׁקּוֹרִין שְׁלִימַזְלְנִיק) וְכוּ', עַיֵּן שָׁם וְזֶה בְּחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים א') שְׁחֹרָה אֲנִי וְנָאוָה שֶׁנֶּאֱמַר בַּשְׁבַח הַצַּדִּיקִים הָעֲנָוִים בֶּאֱמֶת, שֶׁהֵם בִּבְחִינַת יוּד, שֶׁהוּא עוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין בָּהּ צִיּוּר כְּלָל, רַק שַׁחֲרוּת, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וְזֶהוּ, "שְׁחֹרָה אֲנִי וְנָאוָה" שֶׁאֲנִי שָׁחוֹר בְּתַכְלִית הַשַּׁחֲרוּת כְּמוֹ יוּד הַקְּטַנָּה שֶׁבָּאוֹתִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהּ רַק שַׁחֲרוּת, הַיְנוּ בְּחִינַת עֲנָוָה בְּתַכְלִית שֶׁמַּחֲזִיק עַצְמוֹ בְּתַכְלִית תַּכְלִית הַשַּׁחֲרוּת וְאַף-עַל-פִּי-כֵן וְנָאוָה וְאַף-עַל-פִּי-כֵן נָאֶה הוּא מְאֹד, כִּי הוּא זוֹכֶה לְבִטּוּל כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפָּאֵר בַּנּוֹי וְיוֹפִי שֶׁלּוֹ, כִּי זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הָעֲנָוָה כַּנַּ"ל, אֲבָל לַאו כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה בִּשְׁלֵמוּת, בִּפְרַט בְּעֵת שֶׁיֵּשׁ שְׁלִיטָה ח"ו, לִסְטְרָא דְּמוֹתָא, דְּהַיְנוּ בְּעֵת הָאֲבֵלוּת ח"ו, עַל-כֵּן אָז עִקַּר הַהַמְתָּקָה עַל-יְדֵי יְשִׁיבָה לָאָרֶץ מַמָּשׁ וְעַל-יְדֵי זֶה מַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת עָפָר, מִבְּחִינַת עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית וְעַל-יְדֵי זֶה מַכְנִיעַ וּמְבַטֵּל סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁלֹּא תִּשְׁלוֹט עָלָיו וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ תִּקּוּן הַקְּבוּרָה בְּעָפָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת י"ב), "וְיָשׁוּב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה" וְאָז וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים, כִּי מֵחֲמַת חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, מֵחֲמַת חֲטָאֵי הַדּוֹרוֹת אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לְחַיִּים נִצְחִיִּים כַּנַּ"ל שֶׁהֵם עֲנָוָה אֲמִתִּיִּית כִּי אִם עַל-יְדֵי שֶׁיָּשׁוּב אֶל הֶעָפָר מַמָּשׁ וְיִתְבַּלֶּה זוּהֲמָתוֹ בֶּעָפָר 'בֶּעָפָר' דַּיְקָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת עֲנָוָה שֶׁמֵּשִֹים עַצְמוֹ כְּעָפָר וְאָז יִזְכֶּה לָקוּם בִּתְחִיָּה לִחְיוֹת חַיִּים נִצְחִיִּים וְהָעִקָּר כְּפִי מַה שֶּׁזָּכָה לְהָשִׂים עַצְמוֹ כְּעָפָר בְּחַיָּיו בִּבְחִינַת הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר מִי שֶׁנַּעֲשָֹה שָׁכֵן לֶעָפָר בְּחַיָּיו, וְכַנַּ"ל:

(ד) על פי דמבואר בפרשת בלק בזוהר הקדוש (ח"ג) בציפור דהוא הס"א. והנה בהכל יש קדושה המחיה, וידוע דצריכין להקיאו חיל בלע (איוב כ טו), וכבר פירשתי בפסוק (דברי הימים א' כט יב) לך ה' הגדולה, כי אין יכול להשיב, רק מי שכולו טוב אין בו שום חלק הסותם, כי לא ישלים רק מי שהוא שלם, ולא יתקן רק מי שהוא מתוקן. ונמצא דהיכול להשיב כבר יש לו מנוחה לנשמתו הקדושה, מה שאין כן זה שאינו יכול לתקן, עדיין אין לו מנוחה. וידוע מהזוהר בענין יונה דנחתא לספינתא דהוא נשמתא קדישא, ובית הוא לשון פנים, כענין שנאמר (שמות כה יא) מבית ומחוץ תצפנו, והבן. והיינו (תהלים פד ד) גם צפור הידוע מצאה בית, היינו פנימיות קדושה, (ויקרא כה כח) ואם לא מצאה ידו של איש הישראלי די השיב זאת למקורו ולהוציא בלעו מפיו, אז עדיין ולא מצאה היונה מנוח (בראשית ח ט), והבן זה. ועל פי זה פירשתי הפסוק (ויקרא כה כד) ובכל ארץ אחוזתכם וגו', כנ"ל והבן. הג"ה אמר המסדר ראיתי להעתיק כאן מה שמצאתי בכי"ק של אא"ז המחבר זצוק"ל וז"ל: בחלמא דבי שמשא פרשת ויקהל תקנ"ג לפ"ק, נתגלה לי בחלום שבכל יש ניצוצין קדושין, והנהמה שהוא בפרי, יוצא ויתוקן על ידי אדם, ובאילן עצמו על ידי השמש הזורח עליו ושב. ועל פי זה אמרתי בחלומי וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח (קהלת א ה), הוא הניצוץ שם. ובלילה הנ"ל נתגלה לי על ידי חלום לפרש הפסוק (דברי הימים א' כט יב) לך ה' הגדולה וגו', כי הכל מוסב על האדם, כי מקודם ה' חלקו על ידי התגברות, אבל הוא אינו מלך על אבריו שיהיה הכל ברשותו, כמו שנאמר באברהם לצ"ט שנה כי המליכו הקב"ה על רמ"ח אברים כמבואר במדרש (נדרים ל"ב ע"ב), רק מלחמות ה' הוא נלחם, ואז עדיין אי אפשר לתקן ולהעלות מתחתון התחתונים עד עליון העליונים, והכל בדוכתיה קאי ולא יזוע על ידו, מה שאין כן אחר שבא למדריגת המלוכה כנ"ל. וזה אמרו לך ה' לחולקך הגדולה שאתה מתגדל, והגבורה שאתה מתגבר, והתפארת שאתה מתפאר על יצרך ואבריך, והנצח שאתה מנצח במלחמות ה', וההוד לך על זה, כי מושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז לב) ואף על פי כי (לשון כאשר), דהיינו כאשר כל הוא בשמים ובארץ בלי התרוממות, אבל לך ה' לחולקך הממלכה כנ"ל, אז והמתנשא לכל אף להתחתון שבתחתונים, לראש ר"ל לראש כל ית', והוא פלא בס"ד, עד כאן. (ה) על פי שדרשו רז"ל (שבת קנ"ב ע"ב) והרוח תשוב וגו' (קהלת יב ז), תנה לו כמו שנתנה לך. וידוע מה שפירשו משיבת נפש (תהלים יט ח). ועל פי זה י"ל אם אין תורה אין קמח (אבות פ"ג מי"ז), באופן אחר קצת מדברי העקדה בשער ס"ט וכעין דבריו, דהיינו שתכלית אכילה להשיב מה שנפל בדומם צומח חי לו. ועל פי זה נ"ל לפרש (הפסוק איכה א' י"א) נתנו מחמודיהם באוכל רק להשיב וגו', ועכשיו ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה, שלאחר החורבן נתפשטה הטומאה ונמסרו רזי התורה וכו', לכך אין האכילה רק למלא רסן תאוותו כזולל, והבן. ועוד יש לומר כי נתנו לאחרים מחמודיהם באוכל, ר"ל מה שחמדו בעצמם מן האוכלים, נתנו לענים כדי להשיב נפש ולפרוק חטאם בצדקה. או יאמר, אף שהיו חומדין לאוכל להשיב נפש שהיו עטופים ברעב, אף על פי כן נתנו לעניים, ועכשיו הייתי זוללה מתוך הדחק הגדול מאד, עין בריה צרה בחברתה להוציא בלעו מפיו כדרך הזוללים, והבן. ונקדים מה שפירשתי (בפרשת נח) על אמרם ז"ל (סוטה ל"ח ע"ב) מנין שאף עופות מכירין בצרי עין, עיין שם. וזה היא המסורה (ויקרא כה כח) ואם לא מצאה ידו די השיב נפשו אל שורשה, אז (בראשית ח ט) ולא מצאה היונה מנוח, כי צריכה להתגלגל ולפעמים אף בבעלי חיים שאינם מדברים, לכך ראוי להשגיח לתקן הנאכלים, כי (תהלים פד ד) גם צפור, ר"ל אף שהוא כציפור מצאה בית הראוי לה וכנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל בסנהדרין (דף ק"ח ע"ב) שדירתן של עופות טהורים אצל הצדיקים כנ"ל. ונ"ל שלכך נקרא הרעבתן זולל, לפי שנאמר (ירמיה טו יט) אם תוציא יקר מזולל, לפי שהקדושה הוא יקר, וסט"א הוא זולל. והנה בהכל מעורב טוב ורע פנים וקליפה, והנה האוכל לברר, הוא לוקח היקר ונתעצם בו, והאוכל רק למלא רסן תאותו, הוא לוקח הזולל ונתעצם בו, והבן.

ובאופן אחר אמרתי לפרש הפסוק (בראשית מג כ) ירד ירדנו בתחלה לשבור אוכל, גם כן בדרך רמז, על פי מה שפרשתי הפסוק בפרשת בחקותי (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, דקשה מאד דמשמע ח"ו שמעניש להחוטא שבע פעמים ככה מהמגיע לו על פי שורת הדין, וזה תמיה גדולה דלמה יעניש יותר ממה שמגיע לו על פי שורת הדין. ונ"ל על פי דאיתא בספר שם שמואל על הפסוק (בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי הטעם שנבראו שמים תחלה (חגיגה י"ב ע"א), הוא משום שרוח אלהים, היינו מה שנאצל מאלהים כמו הרוח שנאצל מהאדם, והנה אם תכתוב שם אלהים במילוי כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, אם כן המילוי שלו הוא מנין רוח, לכך נקרא רוח אלהים, ושניהם ביחד המאציל והנאצל הוא שי"ן במספר. והיינו פירושא דקרא (בראשית א א) בראשית ברא אלהים את השמים, ולמה נברא שמים תחילה, לזה אמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי השין שהוא רוח אלהים היה מרחף על פני המים, אם כן בהתחבר השי"ן למים נעשה שמים. ועל פי זה יובן אמרם ז"ל (סוטה ג' ע"א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי רוח אלהים הוא במנין שי"ן, ויצר הוא גם כן במנין ש', ויש כח ברוח אלהים אשר באדם, כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ואמרו רז"ל כל הנופח כביכול מעצמותו הוא נופח, והוא רוח אלהים בגימטריא שי"ן, על כן יש בו כח לבטל היצר. על כן יוסף הצדיק שכבש יצרו, נאמר עליו (בראשית מא לח) איש אשר רוח אלהים בו, אבל אדם שעובר עבירה ואינו כובש היצר, ודאי פורח הרוח אלהים ונכנס בו רוח שטות, עד כאן מבואר בספר הנ"ל. והשתא נבין עד היכן הדברים מגיעין, אשר על ידי חמדה נבזה ונמס, עושה מן רוח אלהים שבו רוח שטות ח"ו. והנה כל נשמת רוח חיים של אדם נאצל מן אלהים, כאמור ויפח באפיו נשמת חיים, ודרשו רז"ל כל הנופח כביכול מעצמו נופח, וידוע דכל נשמה היא כלולה מכל התורה כולה, כולה מתרי"ג אורות עליונים שהם התרי"ג מצוות רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, והיינו דכתיב (קהלת יב יג) את אלהים ירא, היינו שלא לעבור על אחד משס"ה לא תעשה, ואת מצותי שמור היינו רמ"ח מצות עשה, כי זה, ר"ל הרמ"ח והשס"ה הוא כל האדם, ר"ל זה הוא כללות האדם והיינו נשמת ישראל, כמו שדרשו רז"ל (במסכת יבמות דף ס"א ע"א) אדם אתם (יחזקאל לד לא), אתם קרוים וכו', לפי שאין לעובדי כוכבים ומזלות רק נפש מעולם העשיה מעולם הגלגלים, ואדם הוא רק מה שנאמר ויפח באפיו וגו', ועל זה נאמר ויהי האדם לנפש חיה. נמצא נשמת אדם כלולה מכל התורה, וידוע דיש ששים רבוא נשמות לישראל, וששים רבוא אותיות לתורה, וכל נשמה הוא אות מהתורה, והיינו כי אות הוא ביני וביניכם (שמות לא יג), וכל אות יש לו ששים רבוא צינורות, צינור לכל אות ואות מהתורה, וכל נשמה כלולה מכל התורה, וכללא דאורייתא היא כ"ז אתוון עם אותיות מנצפ"ך, שעל ידי צירופיהן נתהוה כל התורה, והיינו כל אמרת אלהי צרופה (משלי ל ה). אם כן הכח אשר בכל רוח ורוח מרוח חיים של נשמת ישראל כח המאצילו, הוא אלהים בגימטריא פ"ו, ועוד כללא דכ"ז אתוון הרי קי"ג, וכשחוטא ועושה מרוח אלהים רוח שטות בגימטריא תשט"ו, הסר מזה המספר קי"ג שהיה לו קודם שחטא, נשאר תר"ב והוא ז' פעמים אלהים, נמצא עושה על אלהים קודש, שבעה כיסוים של אלהים אחרים, כאמרם ז"ל (שבת ק"ה ע"ב) על פסוק (תהלים פא י) לא יהיה בך אל זר, איזה אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע, והיינו ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, והבן. והיינו ירד ירדנו, דכבר כתבנו דיר"ד הוא רוח בגימטריא, והיינו ירד, ר"ל הרוח שלנו ירדנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שמן רוח אלקים עשינו רוח שטות, אוי לנו ווי לנו מה נעשה ליום הדין, וידוע אמרם ז"ל (קדושין דף פ"ב ע"ב) ראית מימיך חיה ועוף מתפרנסים בצער ובדוחק, והלא הדברים קל וחומר ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, הם מתפרנסים שלא בדוחק וכו', אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי. והיינו התכת הפסוק הנ"ל, זה שירד ירדנו שעשינו מרוח אלקים ח"ו רוח שטות, כאמרם ז"ל (סוטה דף ג') אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, זה הוא בתחילה לשבור אוכל דהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, על כן נשובה עד ה', והיינו והרוח תשיב אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב ז). ועל פי זה פירשתי הפסוק ישב רוחו יזלו מים, (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. דקשה טובא בפסוק הנ"ל, חדא מה הוא הפירוש של ישב רוחו, אם הוא לשון נשיבה כמו נשיבת הרוח, אם כן ינשב היה צריך לומר, דהשורש הוא נשב וחסר אות הראשון מן השורש. ועוד איך נמשך לזה מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. והנ"ל בזה, דכבר כתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וכבר אמרו רז"ל בכמה מקומות (ב"ק פ"ב ע"א) אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה א) הוי כל צמא לכו למים. נמצא כשהרוח הוא רוח אלקים, אז מרחפת על פני המים ויש לו דבקות בהתורה ויכול להשיג בהתורה, ולכך נתנה התורה לישראל שיש בהם רוח אלקים, מה שאין כן עובדי כוכבים ומזלות שאין בהם רק נפש מהעשיה. והיינו ישב רוחו לשון השבה, והרוח תשוב אל האלקים על ידי תשובה, אז יזלו מים שאז מרחפת על פני המים ומשיג בהתורה הקדושה, ולכך מגיד דבריו ליעקב, ר"ל שלכך ניתנה התורה לישראל דוקא שיש בהם רוח אלקים, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, כי אין להם רק נפש מהגלגלים הללויה, וזה העיקר שעלינו להודות ולהלל שלא עשנו כגויי הארצות. או יאמר מגיד דבריו ליעקב, דקאי על האדם המשיב רוח אל האלקים אשר נתנה, הוא יכול להגיד דבריו ליעקב וגו' כי יש לו השגה בהתורה הק', אבל לא עשה כן לכל גוי, כי אין להם יחוס עם התורה, על כן הללויה כי הנחילנו תורת אמת. ועל כן לעתיד לבא (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ אלו ישראל, (שנאמר (מלאכי ג יב) ארץ חפץ אתם תקראו), דעה את ה', דהיינו שיהיה מקורבים אל ה' שבכולם יתקיים והרוח תשוב אל האלקים, (וכמו שפירש הרמב"ם כי ידעתיו הנאמר באברהם (בראשית יח יט), שהוא לשון חבה וקורבה, כמ"ש במשה (דברים לד י) אשר ידעו ה' פנים אל פנים, כמו והאדם ידע את חוה אשתו (בראשית ד א), שהוא לשון חיבה וקורבה, עד כאן). הכי נמי דעה את ה', ולכך כמים לים מכסים כי יזלו מים במהרה בימינו אמן.