Musar על קהלת 4:12

ביאור שכרן. והוא שהמניח תפלין בטוח הוא שלא יחטא שכן דרז"ל (מנחות דף מג:) רבי אלעזר בן יעקב אומר כל מי שיש לו תפלין בראשו ותפלין בזרועו וציצית בבגדו מוחזק הוא שלא יחטא שנאמר (קהלת ד׳:י״ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וראינו מקצת חכמים מחכמי התלמוד שהיו מתפארין בעצמם בהנחת תפלין, והוא שמצינו (שבת דף קיח:) רב ששת שהיה מגדוליהם שהיה אומר תיתי לי דקיימתי מצות תפלין. וכן קצת מהם שהיו שמחים שמחה גדולה באותו יום שהיו מניחין בו תפלין, והוא שאמרו (ברכות דף לה) ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייהו דהוה קא בדח טובא אמר ליה לא סבר לה מר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר א"ל אנא תפלין מנחנא, וכן קצת מהם שהיו מתפללים להקב"ה שיהא חלקם לחיי העולם הבא עם אותן שמניחין תפלין, הוא שאמרו אמר רבי יוסי יהא חלקי עם קושרי תפלין ומתעטפין בציצית וקורין קריאת שמע ביראה, ועוד אמרו (מנחות דף מד) כל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר (ישעיהו ל״ח:ט״ז) ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני:

ועתה אהובי מורי ורבותיי בדבר הזה משכתי ידי לעת עתה לקיים מצות כבוד אב בראשונה אולי יקויים בי הברכה הכתובה בצדה למען יאריכון ימיך שבזכותו אבנה גם אנכי להוציא מחשבתי לתכלית. ופסוק כי בער אנכי מאיש וגו' הואיל ואתא לידן נימא מילתא כי קשה למה חלקן לשני בבות הול"ל כי בער אנכי מאיש ומאדם. וע"ק גבי איש מזכיר לשון בער וגבי אדם מזכיר לשון לא בינת. הגם לפי הגמ' דסנהדרין פ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע, ב) גבי דברי למואל מלך משא אר"י משום רשב"י מלמד שכפאתו אמו וכו' עד איכא דאמר' מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר. אמר רבי יצחק מנין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב (משלי ל, ב) כי בער אנכי מאיש מנח דכתיב ביה (בראשית ט כ) ויחל נח איש האדמה. ולא בינת אדם לי זהו אדם הראשון. ופירש"י זה אדם הראשון שנכשל ביין ואני שתיתי יותר ונמצא משום הכי חלקן לשני בבות שקאי על נח ואדם. אך עדיין לא שבנו מטעותינו למה גבי נח מזכיר לשון בער וגבי אדם מזכיר ולא בינת וגו' ועוד למה הקדים נח לאדם שהיה הראשון. ונראה לתרץ כי לעיל מינה מסיק בגמרא (ע"א) ויחל נח איש האדמה א"ר חסדא א"ר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא אמר ר' זכאי אמר הקב"ה לא הייתם ללמוד מאדם שלא גרם לו אלא יין כמ"ד אותו אילן שאכל אדם גפן היה דתניא רבי מאיר אומר אותו איילן גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא יין. רבי יודא אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיא אומר תאנה היה בדבר שקלקלו בו נתקן שנאמר (בראשית ג, ז) ויתפרו עלי תאנה וגו' ופירש"י בדבר שנתקלקלו מדת הקב"ה כן באזמל שהוא מכה הוא מרפא נס בתוך נס כו'. וכתבו התוספות על פירש"י ואין ענין זה לזה כלל אלא היינו כדאמרי במדרש רבה (ב"ר טו. ח) משל לבן מלך שקלקל עם אחת משפחותיו כיון ששמע המלך טרדו והוציאו חוץ לפלטרין שלו והיה מחזר על הפתחים של שפחותיו ולא היו מקבלין אותו אלא אותה שקלקלה עמה פתחה לו דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם מפרי האילן טרדו והוציאו חוץ לגן עדן והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו מה היו אומרים לו הא גנבא דגנב דעתא דברייה וכו' אבל התאנה ע"י שאכל ממנה פתחה לו דלתיה ע"כ. וק"ל איך מתורץ גם לפי התוס' שהביא מ"ר נשאר קשה אין ענין זה לזה. בשלמא גבי שפחות כשם שהקלקול תלוי בו כן תלוי בה. משא"כ גבי אילן הקלקול תלוי בו ולא באילן דותיא דמתניתא מסכת כריתות פ"ג (טז.) לא אם אמרת בנדה שיש בה שתי אזהרות שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת כן הוא קשה בנידון דידן. וביותר יש תימא כי מה שתוספק סתרו פירש"י ופירשו ע"ד אחר באמת פירש"י שפי' על התורה מפרש הוא בהדיא הפירוש שפירשו התו' ע"ש הלא דבר הוא. ועוד קשה במדרש עצמו מה היו אומרים הא גנבא. מה כוונת המדרש בזה ומה היה קשה אם לא היו אומרים מאומה. והקרוב אלי לומר ע"ד הילקוט בספר ירמיה דף ס"ו (סוף רמז שטו) והביא בשם שוחר טוב א"ר סימון בשם רבי שמעון חסידא בעולם הזה אדם הולך ומשמש אשתו נדה אין מי שיעכבו אבל לעתיד אבן מקיר תזעק נדה היא וכו'. והנה לפי המדרש הזה יתבאר שפיר שהוא דומה בדומה לבן מלך שקלקל עם השפחה הקלקלה תלוין בשניהם גם הוא באכילת אדם מן האילן הקלקול תלוי' בשניהם כי זהו ידוע קודם החטא היה הכל כמו שיהיה לעתיד לבא. וא"כ החטא תלוי באילן ג"כ היה לצווח כנגדו אל תגע בי ליקח הפרי ואפשר אם היה צווח כנגדו מנעו מהחטא. וא"כ דומה ממש לקלקול השפחה עם בן המלך וקבלה אותו ה"ה בזה האילן שגם הוא קלקל שלא גער בו ולכן פתח דלתו אניו. וכדי שלא יהיה תמוה בעיני העולם וכי פה היה לאילן לדבר מ"ה האריכו מה היו אומרים הא גנבא כו' ש"מ היה להם מציאות הדבור. ולפ"ז דברי רש"י נכונים הם ופירושו בחומש הוא מפרש ויתפרו עלי תאנה כו' אבל שאר העצים מנעום מליטול עליה' הוא מפרש ובגמרא רצה לפרש מה שפירש בחומש הוא מדברי המ"ר והוקשה לו הקושיא דלעיל הלא אין דומה זה לזה כי שמה שניהם קלקלול משא"כ באדם. ע"ז מסיק רש"י בגמרא בענין זה דומין נמי מכח שגם האילן חטא ולכן אמר שאילן חטא ולכן האילן הזה מתקנו והוא ממש כמד' הקב"ה בדבר שהוא מכ' הוא מרפ' כי האילן היה מכה אותו שלא מנעו מלחטוא הוא בעצמו היה מתקנו. ונמצא רש"י בחומש ובגמרא הכל למקום אחד הולך רק שמתרץ קושיא הנ"ל. ואין להקשות לדברי א"כ מה הקשו תוס' על רש"י די"ל כוונת התוס' להוציא מלב הטועים שלא יבינו פירש"י כפשוטה באזמל שהוא מכה וכו' כי על הפשוטה קשה ואין ענין זה לזה וכוונתם שדברי רש"י בנויים ע"פ מ"ר ויומתק שפיר ל' רש"י דמה שאומר באזמל שהוא מכה והשתא א"ש מה שאמר שלמה בער אנכי מאיש זה נח לפי פירש"י שהודה לדברי אמו על ששתה הרבה יין יותר מאדם וידוע שכרותו של נח מוזכר בהדיא במקרא (בראשית ט, כא) וישת נח וישכר ויתגל משא"כ שכרותו של אדם לא נכתב בהדיא וראיה שהרבה מ"ד פליגי אם גפן או חטה או תאנה היה. ויובן שפיר לשון כי בער אנכי מאיש זה נח הייתי בער ממש שאפילו מקרא לא למדתי וקראתי זהו פשיטא ומ"ה העמידו בראשונה ועל אדם אחר ולא בינת אדם לי שלא היה לי לב להבין שחטא של אדם היה ביין שלא יכלתי להבין האמת שקאי על היין וע"ז לא היה בינה לי להתבונן משא"כ נח מוזכר בהדיא כן נ"ל לפרש המקרא. ונחזור לעניינינו אע"פ שמנעתי את עצמי מלעשות הגהות בספר אדוני אבי ז"ל ודנתי בעצמי וכי חברותא עמו מ"מ יש כאן אומד הדעת שניחא ליה לאבי ז"ל בזה. ובפרט שראיתי שאדוני אבי ז"ל חולק כבוד לאביו הגאון מהר"ר אברהם שעפטלס שהעתיק כל ספר עמק הברכה בספרו כאשר ראה שאין בנמצא ונמצא ספר הזה הוא כליל וכלול מאב ובן ואני בן הבן ולמען יקויים (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק ויקרא שמי אצל שם אבותי אמרתי לגלות ג"כ דברי מוסרי' ואין למוכיח לייסר העם אם לא שמסבב המוסר מתוך ד"ת לכן התעוררתי בעזר האל יתברך לחבר הקדמה זו המדברת באיזה מוסרים כדי שיתקיים לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. ואף שקצר לי המצא מהשתרע לכלול ענייני דרושים שלי בתוך הקדמה זו רק אפס קצהו תראו פה כי דרושים שלי ארוכים מארץ מדה ובפני עצמם יתמלא הספר על כל גדותיו. אך לכבוד המקום ב"ה ולכבוד אדוני אבי ז"ל חברתי הקדמה זו. ולא ידעתי על מה ליסדה. כי באם הייתי מעמידה על פרשה א' מפרשיות שבתורה היה קשה עלי הי מנייהו מפקית גם פן יחשדני הקורא שאנכי בר בי רב דחד פרשה. לכן אמרתי ובחרתי לי לילך בדרך מורי הגאון המופלג מהר"ר שלמה אפרים זלה"ה שחיבר ספר עמודי שש המדבר מענין עמודים כאלה. אמרתי לאחוז ג"כ ולהלפת באותן העמודים לדבר מהמה בתכלית הקצרה וקראתי שם הקדמה זו ווי העמודים על שם ששה עמודים אלה שהעולם עומד וקיים עליהם ובית מלכותו ממ"ה נכון ונשען עליהם והש"י יתן בלבנו לקיים עמודים אלו. ונזכה לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו. כבוד אומר כולו. אמן וכן יהי רצון:

ויען כי מקום תפילין להזכיר אותם הוא מקום האמיתי בכאן במסכת חולין, ראוי להזכיר ג"כ כאן ענין מזוזה וציצית דמישך שייכי להדדי, כהא דאיתא פרק התכלת (מג, ב) ר' אליעזר [בן יעקב] אומר, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, ומזוזה בפתחו, וציצית בבגדו, מובטח לו שלא יחטא, שנאמר (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר (תהלים לד, ז), חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, עד כאן:^הגה"הואלו הג' הם סביב של הג' השלימות הכולל הכל, דהיינו שלימות הממון, ושלימות הגוף, ושלימות הנפש, אשר עליהם אמרו רז"ל (ב"ר עט, ה) ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח), שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. התפילין הם לבוש הנפש והשכל, דהיינו התפילין של ראש על המוח מקום השכל, ועל יד נגד הלב המבין. הציצית מסבבין את הגוף. והמזוזה שבפתח הבית המסבב את כל הברכה ברכת הבית ושומר כל אשר בו. ועל אלו ג' השלימות נאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, הלב חיות הגוף, ואח"כ הזכיר הנפש, ואח"כ הממון, ונשלם שלימות המדות האלה בקיום ג' מצות האלו שהם סובבין את האדם, והאדם הוא בתוכן:
אחר זה הפסוק אמר (שם ו-ט) והיו הדברים האלה וגו'. ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. הרי קדושות תפילין ומזוזות מעוררים על הכל, ציצית הוא תשמישי קדושה. ואמר בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך, כי תנועת האדם נכלל בד' אלו, דעל כל פנים או עומד או יושב או שוכב או קם. ואמר דבכל התנאים יהיו הדברים האלה על לבבך, הן בשינוי זמן, דהיינו בשכבך ובקומך זמן שכיבה וזמן קימה, הן בשינוי מקום ישיבה בבית או הליכה בדרך. והסימן לאלה, (זכריה ג, ח) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, מהלכים הן בני אדם שאינם נולדים בשלימות, רק צריך להיות מהלך משלימות לשלימות, והמלאכים נקראים עומדים שמתחילת יצירתן הם בשלימות האחרון עומדם במעמדם. וסדר מדרגות האדם בעודנו בחיים צריך להיות יושב, רצוני לומר מיושב בשכלו בענין שכלי, ואח"כ יוסיף והולך. וזהו ובלכתך בדרך, הוא דרך העולה בית אל. לכך אמרו רז"ל (ברכות סד, א) הנפטר מחי יאמר לו לך לשלום, רצונם לומר משלימות לשלימות. אבל הנפטר מהמת אומר בשלום, כי אז נשאר בשלימות ועומד בשלימות הזה, זהו בשכבך ובקומך, בשכבך זהו הקבר, ואז בקומך בין העומדים: