Musar על קהלת 9:7

באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים (שיר השירים ה׳:א׳). פסוק זה אמרו שלמה בספר שיר השירים שהוא קדש קדשים, והוא מדבר עם הנפש שקראה כלה וקרא לבריות ריעים ודודים שהוא רוצה להצדיק אותם ולקרבם לתורה, וקרא אותם גן ולכך אמר באתי לגני אחותי כלה, והזכור הכתוב הזה ששה דברים ו׳:כ׳׳:כ׳הם המור והבושם והיער והדבש והיין והחלב. וששה דברים אלו נכללין בג' דברים שהם תענוגי הגוף והם ריח אכילה ושתיה. הריח הוא שאמר אריתי מורי עם בשמי. אכילה הוא שאמר אכלתי יערי עם דבשי. שתיה הוא שאמר שתיתי ייני עם חלבי. וכנגד ששה דברים הללו הזכיר דוד ע"ה על התורה ששה לשונות והם (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה. עדות ה'. פקודי ה'. מצות ה'. יראת ה'. משפטי ה'. ששה לשונות הללו נכללין בשלשה והן עדות חקים ומשפטים והוא שכתוב (דברים ו) מה העדות והחקים והמשפטים, הריח כנגד עדות שהעדות הם המצות המקובלות שהן נאצלות ונמשכות מן החכמה העליונה כריח הנמשך מן האתרוג שהריח אינו אלא המשכה ולכך נרמזו העדות בריח שהוא חוש דק וזה שכתוב אריתי מורי עם בשמי. והזכיר לשון אריתי ולא אמר הרחתי לתוספת השגה כי מריח הבשם לא קנה אלא ריחו בלבד אבל האורה אותו קנה הכל הבשם והריח, ולכך אמר אריתי שהוא הלשון הכולל את הכל, וביאור המשל כי המצות המקובלות שהוא מתעסק בהן בידיו הם המור והבושם והידיעה בהם מאין הם נמשכות הוא המשכת הריח. אכילה כנגד המשפטים, והן המצות המושכלות שהם טובים ומתוקים להמון מדבש ונופת צופים לפי שיש בהם קיום העולם ויישובי המדינות ותועלתם נראית לעין ונגלית לכל, ועל כן כשהזכיר דוד ע"ה המשפטים סמך להם לשון מתיקות הוא שאמר (תהילים י״ט:י׳-י״א) משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. והזכיר בהם לשון אכילה שהוא חוש גם על המשפטים ואמר אכלתי יערי עם דבשי, שתיה כנגד החקים ונרמזו החקים ביין וחלב כדי לרמוז על מצות בשר בחלב שהוא אחד מן החקים, ועל החקים אמר שתיתי ייני עם חלבי והכוונה בזה לומר שהשיג אף החקים, ואחר שהשלים לדבר עם נפשו ואמר באתי לגני כלומר שבא אל התורה והשיג המצות כלן בשלשה חלקים מעתה יקרא את הרבים להצדיקם ויקראם ריעים ודודים ונותן להם עצה שיעסקו בתורה הוא שאמר אכלו רעים שתו ושכרו דודים שאין אכילה ושתיה זו אלא בדברי תורה. ובלשון הזה עצמו הזכיר שלמה ע"ה בספר קהלת הוא שאמר (קהלת ט׳:ז׳) אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו כל ימי חייו אשר נתן לו אלהים תחת השמים ודרז"ל וכי יש אכילה ושתיה שמלוה את האדם לאחר מיתה אלא בדברי תורה הכתוב מדבר, וכן הזכיר עוד על התורה (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. והיה הענין שהמשיל שלמה את התורה לאכילה ושתיה. ללמדך כי כשם שאכילה ושתיה הוא מזון הגוף כן התורה והחכמה מזון הנפש, ואנו רואין שיש קשור גדול בין התורה והענינים השכליים ובין הענינים הגשמיים, שכן מצינו שאין אדם נכנס אל הענינים השכליים אלא מתוך הגשמיים שכן טבע הנער לא ירצה ללמוד אלא א"כ יאכילוהו אביו ואמו מה שהוא מתוק לחכו והמאכל המתוק ההוא חשוב בעיניו יותר מכל התורה כולה, אחרי כן כשיגדל יבזה המאכלים ולא יחשיבם כלל ולא ירצה ללמוד עד שיקנו לו בגדים כדי שיהיה מכובד בהם והוא מחשיב הבגדים ההם אז יותר מלימוד התורה, אחרי כן כשיגדל יותר יראה כי הבגדים אין להם חשיבות כל כך וישתדל ללמוד כדי שיקנה השם והכבוד וכדי שיקרא חכם ורב ושיראו אותו רבים וקמו שרים וישתחוו, וכאשר תפקחנה עיני שכלו ויראה כי כל כבוד העוה"ז הבל וריק וכל תענוגי הגוף ותאוותיו מאפס ותהו נחשבו לו אז ישתדל ללמוד לשמו של הקב"ה בלבד וכל פעולותיו וכל תאוותיו לא יהיו אלא נגדו כענין שאמר (תהלים לא) ה' נגדך כל תאותי, והא למדת שלא עלה אל המעלה הזאת השכלית אלא מתוך הענינים הגשמיים:

אבל במידת הענווה והשפלות מגיע לכל טוב, כי "לענוים יתן חן" (משלי ג לד). וכיון שיש לו חן בעיני הקדוש ברוך הוא, צועק ונענה מיד, שנאמר (ישעיהו סה כד): "טרם יקראו ואני אענה". ועושה מצוות ומקבלים אותם בנחת ובשמחה, שנאמר (קהלת ט ז): "כי כבר רצה האלוהים את מעשיך"; ולא עוד אלא שמתאווה להם, שנאמר (מלאכי ג ד): "וערבה ליי מנחת יהודה וירושלים".

וכתב בספר אבן שועיב בדרשות סוכות על פסוק (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וגו' זה לשונו, אין המקרא יוצא מידי פשוטו, והזהיר שלמה לאדם שישמח במה שחננו השם, שיאכל לחמו בשמחה, וישתה יינו בשמחה, ויש בזה תקון הגוף והנפש. תיקון הגוף, כי ידוע הוא בדרך הרפואה כשאוכל האדם בשמחה מתעכל המזון בטוב, ואם בדאגה בהיפך וכו'. ותקון הנפש, הוא לשמוח האדם במה שחננו הש"י, כמו שאמרו (אבות ד, א) איזהו עשיר השמח בחלקו, וזהו דרך החכמים שמסתפקים בהכרח ומודים ומשבחים למי שנתנו להם. והרשעים בהיפך, שהם כזאבי ערב שהם רעבים ואינם מסתפקין בהכרחי לבד, ומבקשים יתרונות, וזה דרכם כסל למו. ואמר לחמך ויינך, כלומר משלו מיגיע כפיו מן ההיתר ולא מן הגזל. ולא יקבע סעודתו בכל מקום, כמנהג החסידים כרבי פנחס בן יאיר וחביריו. והעושה זה, רוצה השם במעשיו. וזה כבר רצה האלהים את מעשיך (קהלת ט, ז), עכ"ל: