Musar על שמות 12:18

בענין דברים שעוברין בפסח. כל האוכל כזית חמץ גמור, מתחלת ליל חמשה עשר בניסן עד תחלת ליל אחד ועשרים בו, חייב כרת, שנא' (שמות יב, יח) בראשון בארבעה עשר יום לחדש [בערב] תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל. וחמץ שחייב על אכילתו בפסח כרת הוא מאחד מחמשת המינין שיוצאין בהן ידי חובתן בפסח, שהן חטים ושעורים וכוסמין ושפון ושבולת שועל.

וכבר זכרנו דהתורה אחוזה למעלה ולמטה, דהיינו עיקר מציאות השם נתגלה ע"י התורה שהיא כולה שמותיו ית', ומהתורה נתגלה שכר מצוה מצוה, ועונש עבירה עבירה. והנה התורה נ' שערי בינה, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, פירש בזוהר (השמטות ח"א רסא, ב) נ' פלאות ונ' העקרים נתפרסמו במצרים כדפירשתי. וזהו פסח מצה ומרור, מצה ומרור אחידוש עולם, והחידוש אמחדש. וזה כי העולם כולו נקרא עיסה שהיה מעורב מים בארץ, ועל כן נקרא אדם הראשון (בר"ר יד, א) חלה של עולם. והנה עיסת חמץ לקוח משאור הקדום, והקדום מהקדום כו', מה שאין כן מצה אינה לקוח משום דבר מורה אחידוש המוחלט מאין גמור, דלא כדעת מקצת הכופרים אף שמאמינים בהבריאה רק אומרים שהיה חומר קדום, על כן מצוה (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. ואיסור חמץ כל ז', חמץ אסור כל ז' ימי בראשית. והנה ראשית הבריאה נקודה הראשונה שקראוה היולי כמו שכתב הרמב"ן ריש בראשית (ד"ה בראשית), על כן בתחלה תאכלו מצות דהיינו בהתחלת הז', ונגד נקודה ראשונה של הבריאה הנקודה דבין חמץ למצה דהיינו מה שיש בין ח' לה':

סדר ליל הפסח. חייב אדם להסדיר שולחנו מבעוד יום בכלים נאים כפי כחו, ויפן מקום מושבו בהסבה דרך חירות. וכשהוא מיסב, לא יטה על גבו, ולא על פניו, ולא על ימינו, אלא על שמאלו. וימהר להתפלל, כדי שיאכל מיד כשתחשך, ובשביל שלא ישנו התינוקות, מפני שהתינוקות צריכין וחייבין בסדר ליל הפסח, כדי שיראו שנוי וישאלו. דתנן ערבי פסחים, סמוך לחשכה, לא יאכל אדם עד שתחשך וכו'. ואע"פ שבשאר שבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקדש, בפסח אינו רשאי, שאין זמן אכילת מצה של מצוה אלא בלילה, שנא' (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. אשה חשובה צריכה הסבה, בן אצל אביו, ואפי' הוא רבו, צריך הסבה, אבל תלמיד חכם אצל רבו אינו צריך הסבה, אלא א"כ נתן לו רבו רשות. השמש צריך הסבה. וכל המחוייב בהסבה בליל הפסח, אם אכל מצה של מצוה, או אם שתה ארבעה כוסות של חובה בלא הסבה, לא יצא.