Quotation_auto על שמות 12:18

שבעת ימים מצות תאכלו שומע אני כל מצה במשמע. תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ. לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אלו חמשת המינין החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל והשיפון יצאו האורז והדוחן והפרגין והשומשמין והקטניות שאין באין [לידי חמוץ אלא] לידי סרחון. שבעת ימים מצות תאכלו שומע אני אף מעשה קדירה במשמע תלמוד לומר לחם, שבעת ימים מצות תאכלו עם יום טוב הראשון או אינו אלא חוץ מיום טוב הראשון תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים ואי עד יום האחד ועשרים מוציא סמוך לעשרים תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות, או אינו אלא לעשות הראשון רשות ושאר הימים חובה תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר קבעו הכתוב חובה. כתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כולן רשות, אי מה שביעי רשות אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר וגו' קבעו הכתוב חובה.

דבר אחר מנא ליה. מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. פסח מצרים מנא ליה היום אתם יוצאים. ואי תימא סמוכין. לא דריש. ורבי יהודה שפיר קאמר ליה רבי שמעון. אמר לך האי עליו הוא דאתא לקבעו חובה. ואידך נפקא ליה מבערב תאכלו מצות. ואידך מבעיא ליה לטמא ודרך רחוקה סלקא דעתך אמינא הואיל ופסח לא אכיל מצה ומרור נמי לא ניכול. ורבי שמעון לא גרע מערל ובן נכר דכתיב לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. ורבי יהודה כתב בהאי וכתב בהאי. אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן. מאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. מצה נמי הכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. הדר אהדריה קרא בערב תאכלו מצות. ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן אלא הכתיב בערב תאכלו מצות ההוא מיבעיא ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה וכו'. הכהנים יוצאין בחלה. פשיטא מהו דתימא מצה השוה לכל אדם בעינן קמשמע לן מצות מצות ריבה. עד יום האחד ועשרים אמר רב אשי הא דאמרת צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנלן רבי יוחנן אמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ריש לקיש אמר עד יום האחד ועשרים לחודש בערב. מאי בינייהו חצות לילה איכא בינייהו. תניא מיום הראשון עד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כענין שנאמר מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל. תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחודש בערב. רבי אומר אינו צריך ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל:

ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות. יום זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה. והלא דין הוא ומה אם זה שאין טעון סוכה טעון מצה חג הסוכות שטעון סוכה אינו דין שטעון מצה, תלמוד לומר הזה חג המצות זה טעון מצה ואין חג הסוכות טעון מצה. חג המצות לה' שבעת ימים יכול יטעון מצה כל שבעה תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וגו' שביעי בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה שביעי רשות אף כולו רשות. יכול אף לילה ראשון תלמוד לומר בערב תאכלו מצות קבעו הכתוב חובה, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, אם כן למה נאמר שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת כל שבעה אדם יוצא ידי חובתו בפסח יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שיאן נאכלין כל שבעה: