Musar על שמות 12:39

גם איסור החמץ בפסח מן הטעם הזה הוא כדי לצרף נפש המשכלת ולקבוע בלב אמונת השם ית' בזכרון הנפלאות הנכללות ביציאת מצרים וכי נאסר לנו החמץ לזכרון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגאלו, וכפשט הכתוב (שמות י״ב:ל״ט) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו', ומן הידוע באיסור החמץ שיש בו רמז ליצה"ר והאדם חייב להגביר יצ"ט על יצה"ר וזאת כונת התורה בתעניות ובתפלות ובצדקות וזהו עיקר הפירוש בפסוק (משלי י״ב:י׳) יודע צדיק נפש בהמתו כלומר נפש הבהמית שלו כי הצדיק משבר ומכניע אותה מלשון (שופטים ח׳:ח׳) ויודע בהם אנשי סכות וכן (תהילים קל״ח:ו׳) וגבוה ממרחק יידע. והנה לשון חמץ מלשון (שם עג) כי יתחמץ לבבי, כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל החמיץ כענין שאמרו בכורש כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ וכן היין הנפסד נקרא חומץ, וכן אמרו בפירוש גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כלומר יצה"ר הרי שהמשילו יצה"ר לשאור, ואמרו במדרש כי הוא ידע יצרנו אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר הוא שכתוב (ויקרא ב׳:י״א-י״ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון והחמץ לא לרצון. ומה שהיה חמץ בקרבן תודה לא היה ראוי להקריבו קרבן כי אם להניף אותו תנופה, וע"ז אמרה תורה לא יראה ולא ימצא לא יראה במעשה ולא ימצא במחשבה אלא שיבטלנו בלב ולפי שהמצות שלשה חלקים מצות הפה והלב והמעשה כמ"ש (דברים ל׳:י״ד) בפיך ובלבבך לעשותו, באה התורה לבטלו בלב כנגד המצות התלויות בלב, ובאה הקבלה לבערו מן הבית או לשרפו כנגד מצות המעשה, ולומר כל חמירא כנגד מצות הפה כדי שיתקיימו שלשה חלקי המצות באיסור החמץ והא למדת שאיסור החמץ כולל כל המצות וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצה"ר מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה כך אנו חייבים לבטל יצה"ר מהלב ושלא ימשול בנו וזש"ה תשביתו. ודרז"ל דהיינו ביטול בלב דכתיב (בראשית ח׳:כ״א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים כך אנו חייבים לחפוש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבו' ומהרהורים רעים, וכשם שבדיקת החמץ אינה לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר כך בדיקת יצה"ר אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר הוא שכתוב (משלי כ׳:כ״ז) נר ה' נשמת אדם וגו' ומה שהיה זמן איסורו ז' ימים לרמוז על האלף הז' שאין בו יצה"ר ואם היה האיסור ו' או ח' לא היתה הכונה מתבארת כל כך. וכשם שהותר לנו החמץ אחר הז' כן עתיד שיתחדש עולם אחר השביעי וישוב יצה"ר בעולם וזה ילך עד היובל הגדול שיעקרו לגמרי, וע"כ תמצא ביום נ' לעומר שהוא כנגד נ' של יובל שכתיב שם (ויקרא כ״ג:י״ז) חמץ תאפינה כי בו יתבטל יצה"ר לגמרי. ואמר (משלי ל׳:ה׳) מגן הוא לחוסים בו שהיא מגינה על הצרות והיא מגינה על החליים כי עם התורה א"צ לרופאים וזה דבר ברור מהבטחת הכתוב (שמות כ״ג:כ״ה) וברך את לחמך ואת מימיך וגו'. ואמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת, הזהיר על המצות שלא יתחכם אדם להם ושלא יוסיף עליהם כגון ד' מינין שבלולב או ד' פרשיות שבתפילין שלא יעשה מהן ה' כי כל המוסיף עובר על התורה שנא' (דברים יג) לא תוסיף עליו וגו' כי התורה תמימה שנא' (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה וגו' וכל מה שהוא תמים א"צ תוספת ומגרעת, וכל דברי התורה הם מזוקקין בלי סיג הוא שאמר דוד ע"ה (שם יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים:

כבר אמרנו הכנסת ישראל למצרים כהכנסת הנשמה לגוף העכור, כי הזדככו שם בהנחת זוהמתן בתוקף קליפת מצרים, ונזדככו בגוף ונפש, הזדככות הנפש שהיו ישראל משוקעים ומסובבין בקליפות שר מצרים, כמו שהאריך בצרור המור בפסוק (שמות יב, לט) ויאפו את הבצק, והעתקתיו לעיל. וכלל דבריו, שהיו ישראל משוקעים בקליפות עד נקודה אחרונה, ואלו היו עוד רגע שם ח"ו אז היו נשקעים לגמרי בטלים שם, וזה היה חפזון הגאולה. ואז מבוארת פסקא דמצה זו שאנו אוכלין על שום מה כו', ועיין במצה שמורה בביאור האגדה, שם תמצא הכל באריכות עיין שם:

וזהו שכתוב (בראשית יא, לב) וימת תרח בחרן, ועד תרח היה חרון אף כמו שכתב רש"י (עי' שם ד"ה בחרן), כי תרח קבל לנמרוד על אברהם אבינו, והרן מת על פני תרח אביו, הרי לך כי חרן היה דבק בסוד מצה, אבל לא היה דביקתו בסוד פסח שמורה על מציאות הש"י והשגחתו להרע ולהטיב ולהכניע כל זדים כמו שהכניע שר של מצרים שהוא גדול על כל השרים ובכור למרכבה כי הוא מרכבת המשנה להשגיח הש"י בתחתונים לדם להם כדרכיהם. ומאחר שנדבק הרן בסוד מצה, ומצה רומז על חירות יציאת מצרים אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים (שמות יב, לט). והנה רז"ל אמרו (שמו"ר א, יב) שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, זהו סוד שיצאו הנשים הצדקניות מן הרן, וכן רות המואביה סוד שממנה יצא משיח, כי גאולה לעתיד מתייחס בגאולה דמצרים כמו שכתוב (עי' מיכה ז, טו) אראנו נפלאות כימי צאתך ממצרים, ובניסן נגאלנו ועתידין להגאל (ר"ה יא, א). הנה כתיב וימת תרח בחרן, ושם הנו"ן הפוכה, ואות הנון נתקנה בחמישים פעמים יציאת מצרים המחבר בתורה, וזהו שכתוב אחריו (בראשית יב, א) ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגומר, שציווהו לילך לארץ מצרים ולקח עמו את לוט בן הרן, כי גם להרן היתה אחיזה זו ולוט בן הרן אפה מצות: