Chasidut על שמות 12:39

ויהי בשלח פרעה את העם (שמות יג יז). איכא מאן דאמר במסכת מגילה (דף יו"ד (י') ע"ב) דכל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא צרה, דכבר כתבתי דממה שהיה צריך לשליחת פרעה, נשמע שלא נשלם הזמן וצריכין להשלים, אך החירות באמצע הזמן הוא על שני דרכים, או זכו, כמו שמצינו (סנהדרין צ"ח ע"א) בקץ המיועד זכו אחישנה (ישעיה ס כב), והוא הדין בגלות מצרים, דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כתיב (מיכה ז טו), אלמא דבסוג אחד הם, ואז לא היו צריכין להשלים, כמו שבגאולה העתידה אין אחריו גלות אף בבחינת אחישנה, רק שיש בחינה של מהירת החירות מחמת שלא זכו, כמו שידוע מפסוק (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, ואז מן הצורך להשלים. וידוע מהמדרש (במ"ר פ"כ כ"ג) דכל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, והיינו ויהי בשלח פרעה את העם, דכיון דפרעה שלחם וגם את העם, על כן ויהי, וזה ברור ודוק. ועל פי זה יובן הסמיכות (שמות יג טז) והיה לאות על ידך וגו' כי בחזק יד וגו', דהעיקר שצריך לאות להזכרון, היינו שלא ישתכח בהגלות שאינו ניכר החירות, והיינו והיה לאות וגו' משום ויהי בשלח פרעה, ואם כן יובן דיהיה עוד גלות, לכך צריך אות לזכרון כנ"ל. ועל פי הדברים האלה יובן אמרם במדרש (שמו"ר כ' ח') ויהי בשלח פרעה, משה צווח ווי שלא יכנס לארץ, והוא תמוה דמה שאייטיה הכא. ולפי מ"ש אתי שפיר, כי על ידי בשלח פרעה שהוצרכו שהוא ישלחם, הבינו כי אין הגאולה שלימה וניצחית, כי יהיו עוד בגליות אחרות להשלים הזמן, ועל ידי זה הבין משה שלא יכנס לארץ, כי אם היה נכנס היה הגאולה ניצחית, כמ"ש בעשרה מאמרות בפסוק (דברים ג כה) אעברה נא (מאמר חקור דין חלק ב' פרק ט"ז), והבן.

ומקודם אקדים ליישב סתירת המדרשים בהתחלת השיעבוד, (ודוקדק) [וידוקדק] על פי זה השינוי לשון שבשניהם. דהנה גלות מצרים נמשך מדריגה אחר מדריגה, שהרי משנולד יצחק התחיל הגירות (סדר עולם רבה ג'), ואחר כך כשירד יעקב למצרים הותחל השבי שנשבה למצרים. ואבאר זה, כי לפי העולה על הדעת כמקרה בעל כנף קרהו ליעקב, ועיין באלשיך ריש פרשה דילן. והנה באמת יעקב הרגיש בזה, שהרי נאמר לו אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מו ג), שמע מינה שהיה מתירא, ובאמת לא היה ליעקב לבא עם כל בני ביתו, רק לבדו עם בניו ולהשתעשע עם יוסף, רק היא היא אמרם ז"ל (שבת דף פ"ט:) ראוי היה לירד בשלשלאות של ברזל וכו', שהיה אז עת הירידה למצרים, וראה יעקב זאת ברוח הקודש שאם לא יהיה ברצון יהיה באונס, כנ"ל ברור. ובודאי שבטי ישורון גם הם הרגישו בזה, במה שראו שהנסיעה היא עם כל בני ביתם, ונמצא לא הרגישו אז בביאת מצרים לרוע בפרטיותם, כי היה לטוב להם להיות נכבדי ארץ, רק הרגישו בביאת הכללות כל בני ביתם, והבן. נמצא מלידת יצחק התחיל הגירות, ומירידת יעקב למצרים הותחל השבי, רק שהיה בהעלם. ונקדים עוד, דכל מין גלות ושיעבוד לא הוי בחומרית לבד, רק ברוחנית גם כן, ואדרבא כל התחלות היא ברוחנית ונשתלשל לגשמית. והנה בעת הרוחה וגאולה, התפשטות הקדושה שולטת, וההיפך בהיפך כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (מגילה ו' ע"א), ואמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), וכשהקדושה שולטת הדעת מתרבה, כי ה' יתן חכמה מפיו וכו' (משלי ב ו), וראיה לדבר חכימי דירושלים המבואר באיכה רבתי (פתיחתא שם). והנה ידוע דבגלות מצרים נאמר (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, מחמת גודל התפשטות הסט"א, וכן אמרו בביאור משחרב בית המקדש נמסרו רזי התורה לחיצונים, ולעתיד נאמר (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה וגו', וההיקש על זה בשאר הגליות, והנה לפי זה שייך לצרות השיעבוד סתימת מעינות החכמה. והנה כל זמן שיעקב קיים שורש האילן הקדוש, לא היה יכול הסט"א להתפשט, ומבועין דחוכמתא פתיחין, וכשמת יעקב נסתמו, והיינו נסתמו עיניהם ולבן מצרות השיעבוד, ר"ל דבר זה התחיל מצרות השיעבוד שנסתמו לבן ועיניהם, ולא הוי פירושו מחמה צרת השיעבוד והבן זה, ואם כן התחלת השיעבוד היה ברוחני. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, ואחת מהם שגדרו עצמן מן העריות, והנה אמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, ובפרט במצרים המקום גורם שהיה ערות הארץ כנודע היה צריך התחזקות גדול, והיינו משא של מצרים, והבן. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שבזכות יוסף שגידר עצמו מן העריות, נגדרו כל האנשים (הובא בחן טוב פרשה זו). והנה דעת לנבון נקל שכל זמן שיוסף היה קיים שהוא שורש מדת היסוד, והיה התפשטות מדה זו בעולם, היה בנקל להזהר, מה שאין כן אחר כך היה צריך להתחזקות, והיינו עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים, עליהם דייקא כי הוא הנושא המשא, מה שאין כן אחר כך הוטל עליהם משא מצרים ערות הארץ, ועצם השיעבוד הותחל אחר מיתת השבטים כנ"ל, ואם כן אין כאן סתירה. ונקדים עוד דמבואר במדרש (שמו"ר א' ה) דשמות השבטים על שם גאולת מצרים הם פועל דמיוני, ראובן על שם ראה ראיתי וכו' (שמות ג ז), עיין במדרש שם פרשה דילן, ועיין בחן טוב דגאולה העתידה גם כן מרומז בהו, ודפח"ח. אבל אני אלך בדרך המדרש דהם פועל דמיוני על גאולת מצרים, ויוסף מבואר במדרש (שם) על גאולה העתידה, דכשם שנגאלו ממצרים כן יוסיף ה' שנית ידו וגו' (ישעיה יא יא). ונקדים עוד דשבעים נפש הוא סימן לשבעים אומות, והוא פועל דמיוני על גלות החל הזה בין כל שבעים אומות. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, דהנה עד שלא מת יוסף, לא הרגישו בביאת מצרים רק חכימי לבא ביותר, ואם כן אין צריך להוראת השמות, אבל כשהרגישו בהגלות, שפיר הוצרכו להוראת השמות. והיינו וא"ו מוסיף על ענין ראשון, שכיון שמת יוסף ואלה שמות, ר"ל עכשיו נתגלו הוראת שמותם שהוצרכו להם, ומפרש הטעם הבאים מצרימה כדברי המדרש שעתה הרגישו בביאת מצרים, ולכך הוצרכו לפועל דמיוני של השמות. ואמר את יעקב, ר"ל אף שכבר באו עם יעקב ואז גם כן הרגישו, שהרי נאמר אל תירא כמ"ש, לזה אמר איש וביתו באו, ר"ל אז לא הרגישו רק בביאת בני ביתם, אבל עכשיו הרגיש כל איש בעצמו כנ"ל, ומפרש שמותיהם שהוא פועל דמיוני על גאולת מצרים, ואחר זה אמר ויהי כל נפש וגו', דהוא פועל דמיוני על גלות האחרון כנ"ל, וכמו אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), שפירושו אהיה בשיעבוד זה אשר אהיה בשיעבוד מלכיות (שמו"ר ג' ו'), ולכך אמר שבעים נפש, להורות דכל אחד יש לו הוראה מיוחדת דהיינו לאומה אחת, והבן. והשתא צריך לרמז גאולה העתידה, והיינו ויוסף היה במצרים כדברי המדרש שכשם שגאל אותנו ממצרים, כך יוסיף ה' שנית ידו לגאול אותנו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה י"ל הטעם שיוסף נקרא יוסף הצדיק, דהלא באמת היו כולם צדיקים, והנה ידעתי גם ידעתי כי יש דברים בגו שהוא מדת צדיק חי עלמין צדיק יסוד עולם, אבל נ"ל כפלים לתושיה, על פי האמור דכל השבטים נקראו על שם גאולת מצרים, ויוסף על שם גאולה העתידה על שם יוסיף ה' שנית ידו וגו'. והנה מבואר בשם מקובל קדמון על הפסוק (ישעיה (כד טז) כ"ד י"ו) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, על פי המדרש (פרקי רבי אליעזר פרק מ"ח (פרקי דר"א פמ"ח)) דכל אותיות הכפולות כ' מ' נ' פ' צ', הם על הגאולות, כ' מ' פ' על הגאולות שעברו, והצד"י על הגאולה העתידה, צמח אצמיח (זכריה ו יב), עד כאן. ועל פי זה אתי שפיר שנקרא יוסף הצדיק, שהוא רומז על הגאולה העתידה שהיא בצד"י כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת ויגש על הפסוק (בראשית מו א) ויזבח זבחים, עיין שם).

ונראה ליישב כל זה בחדא מחתא, וראשון תחילה נאמר הטעם על שהכביד ה' את לב פרעה, דהנה איתא במדרש (שוח"ט מזמור קי"ג) (הובא בפרשת דרכים) שאמר משה לפרעה אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר הרי אתם בני חורין, והיינו משום שהיה באמצע הזמן דלא יכלו להתמהמה (שמות יב לט), לכך היה צריכין לשחרורו. ולכאורה קשה הא היה מוכרח לשלחם ולשחררם, ולאו כלום היא דאונסא כמאן דלא עביד. אך יש לתרץ על פי דקיימא לן (במסכת ב"ב דף מ"ח.) תלוהו וזבין זביניה זבינא, דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה, אבל תלוהו ויהיב לא מהני. וכאן הוי תלוהו וזבין, על פי המבואר ברשב"ם שם (דף מ"ח ד"ה התם נמי נימא גמר ומגרש), עיין שם דהיכי דלא הפסיד כלום, הוי תלוהו וזבין. אם כן הכא דאין לו היזק במה דיצאו כיון שהוצרכו לשלם שכר עבודה, אם כן מה שמגרע הוה כמכר. ועוד דאם בזמן ההוא כתיב (שמות יב לו) וינצלו את מצרים בשכר עבודה, אם כן אם היו שם עוד עד השלים הזמן, גם ארצם לא היה מספיק, ואם כן הוי כמו פשרה דדינו כמכר כדקיימא לן בחו"מ (סי' ר"ה), והבן. והנה הרשב"ם שם (ב"ב דף מ"ט ע"ב) הקשה אמאי קיימא לן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, והיינו דהוי אנוסה שלא תצער את בעלה, ואמאי לא אמרינן בזה אגב אונסה וזוזי קא גמרה ומקנה. ומחלק בין אונס גדול לאונס קטן, דהיכי דליכא אונסא כל כך, לא גמר ומקנה, עיין שם ודוק.