Musar על שמות 12:48

מצה שלימות הגוף, אדם הראשון עיסת העולם היה נעשה כגבל הזה עלובה עיסה כו', מצה עור דלא קמיח סוד כתנות עור, והיה ראוי להיות אור באל"ף לעבדה ולשמרה, מצה שמורה אדם הראשון. משך ערלתו היה, כל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח). ומצאתי בספר אחד, שעל כן לא יתנו לכותי ממצה לאכול, כי הוא במקום פסח. (בכאן לדרוש כל דיני חמץ ומצה ודיני הגעלה וכל הלכות) :

המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות יב, מח). הנה מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול הפסח (מכילתא בא טו ד"ה ומלתה אותו), הטעם כי בעוד כחות הטומאה והערלה עליו אינו ראוי לידבק בשכינה, ובהגלות אות ברית קודש אז השכינה יונקת ממקום טהרה. ועוד יש ענין על מה שישראל לא נגאלו רק בדם פסח ובדם מילה, הארכתי בו במסכת פסחים שם פרק תורה אור עיין עליו. ובפרט כי ענין מצרים היה לטהר ברית קודש ולתקן הקלקול של ק"ל שנה של אדם הראשון שהוליד רוחין ושדין מהזרע שיצא ממנו לבטלה, על כן לא נולד הגואל רק אחר ק"ל שנה שהיו בגלות, כי יוכבד בת ק"ל שנה היתה כשחזרה ולקחה עמרם והולידה את משה רבינו ע"ה, וכבר רמזתי מזה ג"כ בפרשת שמות:

הענין, הלוחות הם עדות והם קישור ישראל לאביהם שבשמים. ומקשה משה שיבר הלוחות, מנין היה לו זה מהתורה לעשות כן להפסיק הדביקות, והיאך רמיזא. ואף שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פז, א) שלמד קל וחומר מפסח שכתיב ביה (שמות יב, מח) וכל ערל וגו', מכל מקום דבר גדול כזה אף דאתי בקל וחומר טרח וכתב ליה קרא. ואמר בשגם בגימטריא משה, וכתיב שם (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים רמז לק"ך, והבין משה כי אי אפשר להיות ק"ך יום על ההר בלתי שבירת הלוחות, ומזה למד לשבירת הלוחות. ונרמז במבול, דאיתא במדרש (תנחומא נח, יא) מזמן המבול ואילך כשהגיע י"ז חשון ירד גשם מ' יום, וכשנתנה תורה שעמד משה ארבעים יום בהר נתבטלו אלה, על כן נקרא ירח בול, נשאר מן מבול בהסתלק מ':