Musar על שמות 16:12

כלל ידוע בכל אוכלין ובכל משקין שבעולם שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. דתנו רבנן קודש הילולים לה', מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. כי בתחלה הוא קדש, שהוא של הב"ה, ואין אדם יכול ליהנות ממנו עד שיברך עליו, הרי ברכה לפניו. ואחר שאכל, הילולים, ר"ל טעון ברכה והלל להב"ה שנתנו. ועל הכל צריך ברכה לפניו ולאחריו, חוץ מהאוכל פחות מכזית או שתה פחות מרביעית, שהוא טעון ברכה לפניו ואינו טעון ברכה לאחריו. מדרבנן, אבל מן התורה, אפי' אכל יותר מכזית או שתה יותר מרביעית, אינו טעון ברכה עד שישבע, שנא' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת. ומדרבנן טעון ברכה על אכילת כזית, מפני שיש בה שביעת גרון. וגרסי' במ' ברכות בפ' מי שמתו, אמ' הב"ה למלאכי השרת, בדין אני נושא פנים לישראל, שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והן דקדקו על עצמם עד כזית. וגרסי' במדרש השכם אמר הב"ה, כשם שישראל נושאין לי פנים, כך אני נושא להם פנים. והיאך נושאין לי פנים. אדם מישראל עני, יש לו ארבעה או חמשה בנים, והן נוטלין ככר אחד ואוכלין, ואינן שבעין, שאין דאי סיפוקם, ומברכין ואומרין ואכלת ושבעת. אף אני נושא להן פנים ומברכם ומספיק להם המעט, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה, אתך בקרבך. ודרשו ז"ל וברכת זו ברכת המזון, את ה' אלהיך זו ברכת הזימון, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלם. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, ת"ל אשר נתן לך, משעה שנתן לך חייב אתה לברכו. ועוד רמז לברכת המזון בפרשת המן, והוא שנא' (שמות טז, יב) ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה', וידיעה זו היא שיזכירוהו בברכה על אכילת המן, כמו אלהים ידענוך ישראל, וכתי' (דברי הימים א כח, ט) דע את אלהי אביך ועובדהו.