Musar על שמות 20:19

הראב"ד פי' המדה ע"ז האופן ב' כתובים המכחישין זא"ז אין עתה רשאי לדחותן ולהחזיקן בשיבוש אבל החזק בשניהם ותרץ אותם כל מה שתוכל עד שיבא כתוב ג' ויכריע ביניהם ואז תעשה כפי ההכרע שתכריע התורה בו וזה שהוא ז"ל שמה שלמדונו במדה הוא לומד שמזאת ההכרעה אשר הכריעה התורה בכתוב השלישי בין שני פסוקים הסותרים זה את זה שהם (שמות כ, יט) כי מן השמים וגו' וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני ובא הכתוב הנ' והכריע (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך וגו' ועל הארץ הראך וגו' מזאת ההכרעה תלמוד למקומות אחרים לפסוקים שמכחישין זא"ז ולא ולא בא הכתוב הנ' להכריע שנכריע ביניהם מדעתינו כמו שמהק"ו שאמרה התורה במקום אחד למידן בק"ו כמה דברים בתורה והביא ראיה לדעתו זה ממאי דהכריעו רז"ל מדעתם (סוטה כז, ב) כתוב א' אומר ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה וכתוב א' אומר מקיר העיד וחוצה אלף אמה סביב וכאותה ששנינו בבכורות כתוב א' אומר תקדיש וכתוב א' אומר אל תקדיש והכריעו ביניהם מדעתם ותרצו אותם לפי ראותם ע"כ. אכן לישנא דעד שיבא הכתוב הג' הוא דחוק שאין לו משמעות כלל כי לא היה לו לומר אלא ב' כתובים כו' הכריע ביניהם או וכן להכריע בין ב' כתובים וכו' ואחר זה יאמר כיצד ויבא הכרעת התורה לראיה כמו שעשה במדת הק"ו שאמר מק"ו ובזה למדנו שנדון התורה במדת ק"ו והביא ראיה לזה מק"ו דשכינה שנתפרש בתורה וא"כ אין דרכי המדה מתיישבים לדעתו כלל וגם הסברא לא תודה בזה כי מי שיבא אחרי המלך ממ"ה ויכניס ראשו להכריע בין ב' כתובים המכחישין זא"ז הכחשה גמורה וסתירה גמורה והוא ז"ל הרגיש בזה והוצרך לומר בפי' וזה המדה הנוהגת בתורה שיש ב' כתובים שנראים כמכחישים וכו' עד שיבא וכו' הלכך מכאן אתה למד לתרץ ב' כתובים שהם קשין זה על זה ולא שנדחה א' מהם ונחזיק התורה לשבוש. ראה איך נדחק הרב בזה ולא דחקו אלא להשוות מדה זו למדת ק"ו ועדין נתיר זה ועוד דחק עצמו בזה מפני שמצא אותם לרז"ל מכריעים בין ב' כתובים כמ"ש בדבריו למעלה כן הקשה בספר קרבן אהרן וכתב דברים נעימים בזאת המדה וז"ל ולזה כדי לבאר לך המובן לנו מפשט דברי המדה נקדים ונאמר שיש ב' מיני נגודים הא' ניגוד בלי סתירה והכחשה כמו שנברא והב' ניגוד בהכחשה ובסתירה גמורה והמין הראשון הוא הניגוד אשר השתדלו רז"ל להכריע ולתרץ והוא מה שלא יסתור זה את זה אלא אפשר שיתקיימו שניהם כי הדעת יוכל למצוא בכמו זאת הכחשה הכרעה אשר בו יכריע ביניהם כההיא דסוטה פרק כשם (כז, ב) שממנה הביא הראב"ד ראיה דקאמר רבי עקיבא מקרא א' אומר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ומקרא אחר אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב א"א לומר אלף אמה כו' הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת ר' אבא בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים ע"כ. ראה והבן כי להיות הדברים הנצרכים לראות חוץ לעיר סביב רבים מפני זה אלו ב' הכתובים אינם מכחישיםז א"ז כי אין סותרים זה לזה אחר שיש נושאים מתחלפים אשר בהם יתקיימו ב' המקראות וכן דרש אותו רבי עקיבא אלף למגרש ואלפים לתחום שבת ורבי אבא ראה דהתחום א"צ לתת אותו לעדים שאינו מתיקון הערים אלא מתיקון היושבים בה הן שיהיו בערים או בכל מקום שיהיו מן השדות לזה אמר שאין זה אלא בב' נושאים ששניהם תיקון לעיר ושייך לומר בהם זה יהיה לכם מגרשי הערים ולזה אמר הוא שאלף אמה הוא למגרש והוא רחבה פנויה מזריעה ומבתים שהוא נוי לעיר להיות לה לאויר ואלפים סביב נתנו ללוים מהם הניחו אלף אמה סביב העיר למגרש והשאר שדות וכרמים באופן שאלפים הוא נותן ללוים סביב העיר מהם אלף למגרש והשאר לשדות וכרמים וכן מ"ש בערכין בשילהי פרק המקדיש שדהו (כט, א) ר' ישמעאל אומר כתוב א' אומר תקדיש וכתוב א' אומר לא יקדיש א"א לומר כו' הא כיצד אתה מקדישו הקדש עילוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח ופרש"י כתוב א' אומר תקדיש גבי בכור דכתיב כל הבכור תקדיש וכתוב א' אומר לא יקדיש דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו תקדש עילוי להעלותו כרמים יתן טובת הנאתו לכהן ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהיה שם זבח אחר חל עליו ע"כ ראה והבן שגם כאן אמרו תקדיש ולא יקדיש עם היותו חיוב ושלילה אין זה סותר לזה אחר שההקדש רבים ואיכא לאוקמי החיוב למין א' מהקדש והוא הקדש עילוי והשלילה למין אחר והוא הקדש זבח או כמ"ש רש"י דפי' החיוב להקדש בכורה שמצוה לומר הרי את קדוש לבכורה והשלילה לשם הקדש אחר וכן ההיא הכחשה דעצרת לה' ועצרת תהיה לכם אינה סתירה לפי שחסר ממנה הכללות והיא מלת כל דהו החומר דאלו כתב כל העצרת לה' וכל העצרת לכם היו סותרים זא"ז והיה הכחשה גמורה אבל השתא דאמר עצרת ועצרת ולא פירש אם כל או מקצת זו היא הקדמה סתמיה דלכ"ע כחה כח החלקי והוה ליה כאלו אמר מקצת לה' ומקצת לכם ורבי ישמעאל דאמר כולו לה' כו' סבר דהסתמי' כחה כח הכולל ולזה אמר הוא דהוה ליה כאלו אמר בשניהם כל אלא שאין זה מצוה אלא רשות ור"ל הרשות בידך או תנהו כולו לה' או כולו לכם וכוונת הכתוב לומר שיקויים המצווה בזה ובזה וא"כ בכמו זה המין הראשון שאין הניגוד בפסוקים הכחשה גמורה אלא ניגוד לחוד ולזה לא יקראו אותו סתירה ולא הכחשה בכמו זה נתן רשות לשכלנו להסכים ביניהם לפי שההכרעה מבוארת אחר שאינם סותרים זה את זה:

ולכך עשה הקב"ה דבר זה, שכשיהיו ישראל בגולה אם יאמר להם גוי או ישמעאל לעזוב תורתם ולעבוד אלקים אחרים, ויתן להם אות או מופת, יכולים ישראל לענות לו אפילו תרבה אותות או מופתים כמשה בן עמרם לא נאמין אותך בחילוף בתורתנו אלא א"כ נשמע באזנינו שידבר השם עמך כמו שדיבר עם משה. כי אפילו משה בחירו נאמן ביתו לא רצה שנאמינהו בתורה אלא ע"י מה ששמענו שדיבר עמו. ולאחר שנתן את התורה אמר (שמות כ, יט) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, כלומר אין לכם להאמין עוד לשום אדם שיאמר שהחלפתי תורה זאת אם לא תראו שאדבר עמכם מן השמים להחליפה. ולפי שאמרנו שאין לנו להאמין לשום גוי או ישמעאלי באות או מופת שיעשה להחליף תורתינו פירוש בתורה, היאך יש לו יכולת לעשות אות או מופת, שנאמר (דברים יג, ב-ד) כי יקום מקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת וגו'. ובא האות והמופת וגו'. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם. הרי פירש לך שזה האות והמופת אינו מכוח עבודה זרה שלו, אלא הקב"ה עושה זה האות לנסות בו את ישראל. [ואפי' יקום איזה נביא ויראה לנו אותות ומופתים גדולים ונוראים על ביטולה, אין זה אלא על דרך שכתוב בתורה כי יקום בקרבך נביא וגו' ונתן אליך אות וגו'. הרי מבואר כי לא נתן הקב"ה כח לעשות מופתים כי אם לנסות אותנו.] ואחר פטירת משה רבינו ע"ה, עמדו הנביאים לישראל ודברו בחדות ובמשלים דברים סתומים, וע"י כך אמרו הגוים כי הנביאים נתנבאו בתורה חדשה שלהם. לכך שלח להם הקב"ה ביד מלאכי שהוא אחרון לכל הנביאים, אמר ב' דברים בסוף דבריו (מלאכי ג, כג) לחתום כל הנבואות, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. כלומר הנני אחרון לכל הנביאים, וממני עד שיבא אליהו לא יעמוד נביא, והנני אומר לכם בשם הקב"ה (שם כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. כלומר אל יעלה על לבבכם שהנביאים שעמדו לפני נתנבאו בחילוף תורת משה, כי כולם לחזק תורת משה באו, עד כאן לשון הסמ"ג, ושפתים יושק: