Musar על שמות 20:20

לא תעשה לך פסל וכל תמונה. שלא יעשה פסל ומסכה בידיו שמתוך העשייה יבא לידי עבודה, ואמרו במס' ע"ז (דברים כו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, ארור משעת עשייה שהעשיה מביאה לידי תועבה שעובדו, וכן לא יעשנו לאחרים, שלא לעשות ע"ז אפילו לאחרים שנא' (ויקרא יט) ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ושלא לעשות צורות לנוי ואף ע"פ שאין עובדין אותן שנא' (שמות כ) לא תעשון אתי. ושלא להשתחות לע"ז אע"פ שאין דרך עבודתה בהשתחויה שנא' (שם) לא תשתחוה להם. ושלא לעבוד ע"ז בדברים שדרכן לעבדן בהן שנאמר (שם) ולא תעבדם. ושלא להעביר למולך שנא' (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן להעביר למולך. ושלא לעשות מעשה אוב שנא' (שם יט) אל תפנו אל האובות, ולא מעשה ידעוני שנא' (שם) ואל הידעוני, ושלא לפנות אחר ע"ז שנא' (שם) אל תפנו אל האלילים, ושלא להקים מצבה שנא' (דברים טז) ולא תקים לך מצבה, ושלא ליתן אבן משכית שנא' (ויקרא כו) ואבן משכית לא תתנו בארצכם, ושלא לטעת אילן במקדש שנאמר (דברים טז) לא תטע לך אשרה וגו', ושלא לישבע בע"ז ולעובדיה. וגם אין משביעין אותם בה שנא' (שמות כג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ושלא להדיח בני ישראל אחר ע"ז שנא' (שם) ולא ישמע על פיך. ולא להסית אדם מישראל שנא' (דברים יג) ולא יוסיפון לעשות כדבר הרע הזה. ושלא לאהוב המסית שנא' לא תאבה לו, ושלא לעזוב השנאה שנא' ולא תשמע אליו. ושלא להציל המסית אלא לעמוד על דמו שנא' (שם) לא תחוס עינך עליו, ושלא ילמד המוסת זכות על המסית שנא' (שם) לא תחמול, ושלא יחריש המוסת ללמד חובה על המסית אם ידע לו חובה שנא' (שם) לא תכסה עליו, ושלא ליהנות מציפוי נעבד שנא' (שם) לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ואמרו במסכת ע"ז (פ"ד דף נב) פסלו לאלוה לא תחמוד פסלו מאלוה ולקחת לך. שהרי הכתוב מתחיל פסילי אלהיהם והוא לשון פיסול עשייה ויכלול עוד לשון פסלות וביטול. ושלא לבנות עיר הנדחת לכמות שהיתה שנא' (שם יג) לא תבנה עוד, ושלא ליהנות בממון עיר הנדחת שנא' (שם) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ולא ליהנות בע"ז ובכל משמשיה ובתקרובת שלה וביין שנתנסך לה שנא' (שם ז) ולא תביא תועבה אל ביתך. ושלא להתנבא בשמה שנא' (דברים יח) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ושלא להתנבא בשקר שנא' אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו. ושלא לשמוע למתנבא בשם ע"ז שנא' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. ושלא ימנע מהריגת נביא השקר שנא' לא תגור ממנו, ושלא ללכת בחקות ע"ז ולא במנהגותיהם שנא' ולא תלכו בחקות הגוים. ושלא לקסום שנא' לא יהיה בך קוסם קסמים, ושלא לעונן שנא' ולא תעוננו. ושלא לנחש שנאמר ולא תנחשו. ושלא לכשף שנא' מעונן ומנחש ומכשף. ושלא לחיות מכשף שנא' מכשפה לא תחיה, ושלא לחבר חבר שנא' וחובר חבר. ושלא לשאול באוב שנא' ושואל אוב. ושלא לשאל בידעוני שנא' וידעוני, ושלא לשאול בחלום אל המתים שנא' ודורש אל המתים, ופירוש מנחש אמרו בספרי אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים, ופי' חובר אחד חובר את הנחש ואחד חובר את העקרב כלומר שיאמר הדברים ההם ולא ישכנו לפי דבריו, או אם יאמר אותם על המכה הכואבת ינוח הכאב מיד, ופי' אוב המדבר משחיו וידעוני המדבר בפיו והוא נעשה בעצם שמכניס בפיו מחיה ששמה ידוע. ושלא לכתוב בגוף שנא' (ויקרא יט) וכתובת קעקע לא תתנו בכם. ובמסכת אבות (פ"ג דף כא) כתב אפי' לשמים ולא קעקע קעקע ולא כתב אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע שנא' (שם) לא תתנו בכם אני ה' לא תתנו בכם שמי ה'. ושלא לשכון בארץ מצרים לעולם שהיא גורמת להטות מדרך האמת כענין שכתוב כמעשה ארץ מצרים וגו' שנא' (דברים יז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ואזהרה זו אינה אלא למי שדר בא"י שאינן רשאין לדור וללכת שם וזהו לשון בדרך הזה עוד. אבל היושבים בחוצה לארץ אינן בכלל אזהרה זו, בא וראה עוד כמה קהלות וכמה אנשים גדולי ישראל נתישבו במצרים שבאו שם מחוצה לארץ ולכך אין אזהרה זו אלא לאותן הדרים בא"י. ושלא לכרות ברית לז' עממין שנא' (שמות כג) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית. ושלא להחיות אדם מז' עממין שנא' לא תחיה כל נשמה. ושלא לחון עובדי ע"ז שנא' לא תחנם. ושלא להושיב ע"ז בארצנו שנא' לא ישבו בארצך. ושלא להתחתן בעובדי ע"ז שנא' (דברים ז) לא תתחתן בם. ושלא ישא עמוני ומואבי בת ישראל לעולם. שנא' לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. ושלא לקרא להם לשלום בשעת מלחמה כשאר הגוים שנא' לא תדרוש שלומם. כל אלו בכלל לא יהיה לך שהן כלן מצות לא תעשה נגררות ונמשכות אחר ע"ז. לשומרי מצותי (שמות כ) ירמוז למצות לא תעשה הנכללות בגדר גמילות חסדים שנא' (שם) ועושה חסד לאלפים. והן שלא למשכן האלמנה שנא' (דברים כד) לא תחבול בגד אלמנה. ושלא יתבע העני בחובו שנא' (שמות כב) לא תהיה לו כנושה ובד"א כשהוא יודע שאין לו מפני שהוא מלבין את פניו בלא תועלת שיש לו. ושלא להרחיק זרע עשו מן הקהל אלא עד ג' דורות שנא' (דברים כג) לא תתעב אדומי. ולא מצרי לבא בקהל אלא עד ג' דורות שנא' (שם) לא תתעב מצרי. ושלא להלוות ברבית שנא' (ויקרא כה) את כספך לא תתן לו בנשך. ושלא ללות ברבית שנא' (דברים כג) לא תשיך לאחיך. ושלא להשית יד בין לוה למלוה ברבית להיות ערב או עד ולא לכתוב ביניהם שנא' (שמות כב) בכל אלו לא תשימון עליו נשך. ושלא לעבוד בעבד עברי בעבודת עבד שנא' (ויקרא כה) לא תעבוד בו עבודת עבד. ושלא למכור אותו ממכרת עבד שנא' (שם) לא ימכרו ממכרת עבד. ושלא לעבוד בו בפרך שנא' לא תרדה בו בפרך. ושלא להניח לגוי לעבוד בעבד עברי הנמכר לו שנא' (שם) לא ירדנו בפרך לעיניך. ושלא למכור אמה עבריה שנא' (שמות כא) לא ימשול למכרה. ושלא למנוע ממנה שאר כסות ועונה שנא' (שם) לא יגרע. ושלא ימכור אשת יפת תואר שנאמר (דברים כא) ומכר לא תמכרנה. ושלא לכבוש אותה לשפחה אחר שלקחה לאשה. שנאמר (שם) לא תתעמר בה. ושלא לאחר פעולת שכיר שנא' (ויקרא יט) לא תלין פעולת שכיר. ועוד יכלול מצות לא תעשה של חסד עם המתים שלא תנשא יבמה לאחר חוץ מיבמה שנאמר (שם כה) לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, כדי ליתן זרע לאחיו ולא תכרת שלשלת היחס מן המקום שמשתלשלת משם: לא תשא זו מצות לא תעשה שלא לישבע לשוא ויכלול שלא לעבור על שבועת בטוי. ושלא לחלל שמו של הקב"ה שנא' (ויקרא כב) ולא תחלל את שם קדשי. ושלא לנקוב את השם לפי שאנו מוזהרין על ברכת השם וכתיב בעונש (שם כד) ונוקב שם ה' מות יומת. ושלא לנסות את השם שנא' לא תנסו. ושלא לעבור על דברים שאסר בהן על נפשו שנא' (במדבר ל) לא יחל דברו:

התשובה היא יסוד העולם ועמודו ואין העולם עומד אלא על התשובה. והתשובה נבראת קודם שנברא העולם, שנא' (תהלים צ, ב) בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל, וסמיך ליה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. וגרסי' במ' נזיר ירושלמי בפרק כהן גדול ונזיר, א"ר יודה בר פזי, מלוא תרווד עפר נטל הב"ה ממקום המזבח וברא בו את אדם הראשון, אמ' הלואי יברא ממקום כפרה ותהא לו עמידה, הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וכתי' הכא באדם (בראשית ב, ז) עפר מן האדמה, וכתי' התם במזבח (שמות כ, כ) מזבח אדמה, מה להלן מזבח, אף כאן מזבח. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר עד שלא נברא העולם היה הב"ה ושמו בלבד, ועלה במחשבה לבראת את העולם, והיה מחריטו לפניו ולא היה עומד. משל למה הדבר דומה, למלך שרצה לבנות פלטרין, אם אינו מחריט בארץ מוצאיו ומובאיו אינו מתחיל לבנות. כך הב"ה היה מחריט לפניו העולם ולא היה עומד עד שברא את התשובה. כשברא הב"ה את עולמו עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים, בא ושתף הדין עם מדת רחמים וברא את העולם במדת רחמים, והיא מדת הסליחה, והסליחה על ידי התשובה. לפי' קדם לבריאת העולם את התשובה, שגלוי וידוע לפניו שעתיד אדם לחטוא, לכך קדם לו התשובה, שאם ישוב מחטאו אין שום דבר עומד לפני התשובה. לכך אמר לקין הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. ר' ישמעאל אומר, אילולי התשובה שנבראת לא היה העולם יכל לעמוד. והב"ה ברא התשובה, וימינו פשוטה לקבל שבים, ובכל יום ויום אומר שובו בני אדם וכו'. וגרסי' בפ' ערבי פסחים אמ' רב כהנא משום ר' ישמעאל בר' יוסי, ואמרי ליה אמ' ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה, מאי דכתי' (יחזקאל א, ח) וידי אדם מתחת כנפיהם, ידו כתי', מלמד שידו של הב"ה פשוטה תחת כנפי החיות, כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין.

לפיכך צריך אדם לחזר אחר התורה, ויעשה לו רב ללמוד ממנו, ויקנה לעצמו חבר ללמוד עמו. דתנן עשה לך רב וקנה לך חבר. ושני חבירים השונים זה עם זה, ומחדדים זה את זה בהלכה, שכרן הרבה מאד, ומעלה עליהן הכתוב כאלו הקריבו מנחה לפני הב"ה. דתנן במ' מנחות בפרק הרי עלי עשרון, למה נאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, אמ' ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אלו שני תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום. וגרסינן בפרק קמא במ' ברכות מנין ששנים שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה עמהם, שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וגרסי' במסכת שבת בפרק במה אשה יוצאה, א"ר יהודה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני תלמידים המחדדין זה את זה בהלכה הב"ה מצליח להם, שנאמר (תהלים מה, ה) והדרך צלח רכב, ר"ל והדרך, שמהדרין את ההלכה פעמים רבות, ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר (תהלים מה, ד) רכב. יכול אפי' שלא לשמה, ת"ל על דבר אמת, יכול אפי' אם מגיס דעתו, ת"ל וענוה צדק. ואם עושין כן זוכין לתורה, שניתנה לימין, שנא' (תהלים מה, ה) ותורך נוראות ימינך. רב נחמן בר יצחק אמ', זוכין לדברים שנאמרו בימינה של תורה. דאמ' רבא בר רב שילא אמ' רב חסדא אמ' רב ששת, מאי דכתי' (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ומה בימינה אורך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא, אלא למימינים בה אורך ימים איכא, כ"ש עושר [וכבוד]. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא. אמ' ר' ירמיה אמ' ר' שמעון בן לקיש, שני חבירים המקשיבים זה לזה בהלכה, הב"ה שומע לקולן, שנא' (שיר השירים ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. א"ר ירמיה א"ר שמעון בן לקיש, שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הב"ה מקשיב להן, שנא' (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע. ולא עוד, אלא שנכתבין בספר, שנא' (מלאכי ג, טז) ויכתב בספר זכרון לפניו. ואם אין עושין כן, גורמין לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (שיר השירים ח, יד) ברח דודי ודמה לך לצבי. אמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש, שני תלמידי חכמים שמדגלין זה את זה בהלכה הב"ה אוהבן, שנא' (שיר השירים ב, ד) ודגלו עלי אהבה. וגרסי' בפרק קמא דמ' תעניות אמ' רבה בר בר חנא, למה המשילו דברי תורה לאש, דכתי' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך מה האש אינה דולקת יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימין למי שלומדן יחידי. והיינו דאמ' ר' יוסי, מאי דכתיב חרב על הבדים ונואלו, חרב על צואריהן של שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד. ולא עוד אלא שמטפשין, שנא' (ירמיהו נ, לו) ונואלו. ולא עוד אלא שחוטאין, שנאמר (במדבר יב, יא) אשר נואלנו ואשר חטאנו. ועוד גרסינן במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, אמ' ר' אלעאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה, אחד מהם מת ואחד מהם גולה, שנא' (דברים יט, ג) לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, ואין דעת אלא תורה, שנא' (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת. אמ' ר' אלעאי אמ' ר' ברכיה, אלמלא תפלתו של חבקוק הנביא, היו שני תלמידי חכמים מתכסין בטלית אחת והיו עוסקין בתורה, שנא' (חבקוק ג, ב) ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו בקרב שנים תודיע, אל תקרי בקרב שנים, אלא בקרוב שנים.