Musar על שמות 21:37

דרשו רז"ל על דוד (שמואל ב כ״ג:א׳) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה והוא ענין בת שבע שהתודה בו ולא נתבייש לומר חטאתי כשבא אליו נתן הנביא ואמר לו משל הכבשה על בת שבע, וזה הוא שאמר (שם יב) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה מפתו תאכל ומכוסו תשתה וגו'. והשיב לו דוד ואמר (שם) חי ה' כי בן מות האיש הזה, ואת הכבשה ישלם ארבעתים וגו'. והנה דוד דן אותו בשני דינין מיתה ותשלומין, ודבר ידוע שאין אדם מת ומשלם משום דכתיב (שמות כ״א:כ״ב) ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש. אבל הענין כי דוד נסתפק בדברי נתן הנביא אם היו דבריו דרך משל וחידה על אחד משרי העם שלקח אשת חבירו או היה הענין ממש. ועל כן השיב לשניהם כי אם היה דרך משל על לוקח אשת חבירו על זה אמר חי ה' כי בן מות הוא, ואם אולי היה ממש על זה אמר ואת הכבשה ישלם ארבעתים. כי כן בדין התורה מי שגנב וטבח (שמות כ״א:ל״ז) ארבע צאן תחת השה, ואחר המשל הזה ושהודיע שהוא החוטא השיב דוד ואמר חטאתי לה':

אלקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור (שמות כ״כ:כ״ז). לא תקלל חרש (ויקרא י״ט:י״ד). והזהרנו בזה שלא יקלל איש מישראל בשם ולא באחד מכל הכינויים. ומה שהוזכר בתורה אלהים לא תקלל ונשיא וחרש. כי בא להזהיר שלא לקלל השופט כאשר ירשיעוהו בדין. ולא את הנשיא כאשר יענוש אתו לשלחו ביד פשעו. והוצרך להזכיר החרש. פן תאמר אין עונש בקללתו. אחרי אשר איננו שומע ולא ישיגהו צער על קללתו. ובסוף פרשת משפטים נכתב אלהים לא תקלל. לאמר שלא תקלל השופט את המשפטים האלה. אבל השופט אשר לא כדת אותו תקלל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה המקלל את חבירו או את עצמו בשם לוקה וענשו בידי שמים רב מאוד. שנאמר (דברים כה) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת [וגו'] ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך. והפלא ה' את מכותך. וגו'. ופירשו רבותינו זכרונם לברכה ענין הפסוק הזה על מי שמקלל את חבירו או את עצמו בשם.