Musar על שמות 3:6

ולדעת רז"ל תהיה תלונתו יותר רעה אמרו במדרש ואלה שמות רבה רגם את האיקונין, יאבד יום אולד בו. קלל השולטן, הלילה ההוא יקחהו אפל. כוונתם לומר שמרד במדת יום ומדת לילה מנהיגי עולם השפלים, והמשכיל יבין במענה בעצמו אולם אני אל שדי אדבר והוכח אל אל אחפוץ וכתיב ואל הרך לבי ושדי הבהילני, עם השמות האלה יתוכח לעולם, ואשר אמר הן יראת ה' היא חכמה איננו מן התוכחות והוא כתוב אל"ף דל"ת. וכן הקב"ה במענה הזכיר לו שמותיו הנכבדים אלה בפסוק הרוב עם שדי יסור מוכיח אלוה יעננו, ובכל דבר השטן יזכיר שם המיוחד וכשיחזור לאיוב יאמר החנם ירא איוב אלהים. וכן בסוף הספר אחרי שובו לא יזכיר רק שם המיוחד ותסתכל בספר הזה תמצא שאין בטענות איוב ובדברי החברים זכרון השם המיוחד כי לא יזכיר כ"א שריות אלהות ושדי הוא השם המקובל להם מן האבות כמ"ש (שמות ג׳:ו׳) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ואולם בתחלה הזכירהו איוב כשאמר ה' נתן וה' לקח כי כן נזכר בדברי האבות ויקרא שם אברם בשם ה' וזולתו, ומן המענה הראשון הזה למדנו כי מחשבתו של איוב היתה בבטול ההשגחה מן הבורא יתברך מפני הרעות ההוות תמיד בעולם כי אין מדרך מנהיג צדיק לעשות מן האין יש לרע לו. ועדיין לא הקשה מצדיק ורע לו או מרשע וטוב לו.

גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו ע"ה. שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ומה תלמוד מכל האדם, אלא ענו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בהן, כגון מלכות וחכמה ונבואה. ואע"פ שהיה בו כל מדה טובה שבעולם, לא גבה לבו בהן ולא באחת מהן. כשהיה במצרים, אע"פ שהיה כבן בתו של מלך פרעה, היה מצטער עם ישראל והיה נושא עמהן במשאן. אף כשהיה בגדולת שמים לא הניח ענותנותו, שנא’ (שמות יז, יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה כר או כסת או סדין אחת שישב עליה, אלא כך אמר, ישראל בצער אף אני בצער. ואפי' בשעת מחלוקות לא הניח ענותנותו, שנא’ (במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וגו', ולא נתגאה לאמר ומה הם חולקים על הב"ה ואני כמלך ואלך אחריהן, אלא בכל ענייניו היה עניו. וכן אתה מוצא כשנבאו אלדד ומידד, מה יהושע אומר לו, אדוני משה כלאם, ומה אמ' לו, המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים, ואפי' העבדים והשפחות יהיו נביאים, ואתה מבקש שלא יהיה נביא אלא אני. אני הוא שבקשתי שבעים הזקנים האלה, שנא’ (דברים א, ט) לא אוכל לבדי שאת אתכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו'. ולא עוד אלא מתחלה הייתי בורח מן השררה, שנא’ (שמות ד, יג) שלח נא ביד תשלח. ובא וראה כמה גדולתו של משה רבינו ע"ה, רבן של כל הנביאים. הכה הב"ה את המצריים על ידו עשר מכות, והוציא את בני ישראל ממצרים, וקרע הב"ה את ים סוף בשליחותו, וטובעו בו פרעה וכל חילו, והלך הוא ובני ישראל עמו בתוך היום ביבשה, ונגש אל הערפל אשר שם האלהים, ודבר הב"ה עמו פנים אל פנים עד אשר קרן עור פניו מזיו השכינה, וישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, וקבל התורה מסיני, והוא המוציא והמביא את ישראל, והעיד הב"ה עליו ואמ', בכל ביתי נאמן הוא, ועליו נאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, ואפי' הכי היה שפל וענו. ומפני ענותנותו לא נסתכל בזיו השכינה כשנגלה עליו הב"ה בסנה, שנא’ (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ובשכר הענוה שהיתה בו זכה לשלש מתנות טובות, כדגרסינן בפרק קמא דמסכת ברכות א"ר מאיר א"ר יוחנן, בזכות שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים, בשכר כי ירא זכה לוייראו מגשת אליו, בשכר מהביט אל האלהים, ותמונת ה' יביט. וכשהפליג הכתו' בשבחו לא שבחו אלא במדת הענוה, שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, לא חכם ולא חסיד נאמר, אלא ענו. ואע"פ שהיו בו כל מדות טובות שבעולם לא שבחו הכתוב אלא במדת הענוה.

והענין שאי אפשר להאדם לבוא לקודש פנימה בהשגה ומצפונות, אם לא שיהא מקודם יראת שמים. ואם לאו, סגור פתח הפנימה, ואז באמצעית ענוה דהיינו באימה ויראה ורתת ולהיות רצוא ושוב לחוס על כבוד קונו בסוד (שמות ג, ו) ויסתר משה (את) פניו, אז זוכה ומתדבק. אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז, א), בזכות ויסתר, זכה לקלסתר. ואז נאמר למשה רבינו ע"ה (שם ה) של נעליך, להודיעו הקדושה שהעקב שלו עומד על אדמת קודש והיא החכמה, כמו שנאמר (ירמיה ב, ג) קודש ישראל ליי' ראשית. וכתיב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה. ומשה רבינו ע"ה עצם הענוה, על כן הוא עצם ההשגה. וכן עקב אדם הראשון מכהה גלגל חמה, כי חמה היא חכמה, ופני משה כפני חמה. והפנים של חמה הוא אור ומזהיר ומנצץ בלי ערך ושיעור. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (שבת פח, ב), הנעלבים ואינם עולבים כו', עליהם נאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו: