Musar על שמות 34:1

ובדמיון דבר זה, יתורץ כל הני דחשיב התם. דאיתא התם, תנא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו. הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות. הוסיף יום אחד מדעתו, מאי דרש. היום ומחר, היום כמחר, מה מחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפק ליה, ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. מנלן דהסכים הקב"ה על ידו. דלא עד שכינה צפרא דשבתא. ופירש מן האשה, מאי דרש. נשא קל וחומר בעצמו, אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להם זמן, אמרה תורה (שמות יט, טו) והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל האשה. אני שבכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן, על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו. דכתיב (דברים ה, כב) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, וכתיב בתריה ואתה פה עמוד עמדי. ואית דאמרי, פה אל פה אדבר בו. שיבר את הלוחות, מאי דרש. אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה (שמות יב, מג) כל בן נכר לא יאכל בו. התורה כולה וישראל משומדין, על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו. שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, ואמר ריש לקיש, יישר כחך ששיברת, עד כאן:

וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא פתח, כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך. מאי ולא שכחנוך, ולא שכחנו תורתך, מכאן למדנו שכל השוכח דברי תורה ואינו עוסק בה כאלו שוכח להב"ה. ולא שקרנו בבריתך, זה הוא בריתו של הב"ה שנרשם בבשרינו, שנא' (בראשית יז, יג) והיתה בריתי בבשרכם. הא לדמנו שכל המשקר בברית מילה כאלו משקר בהב"ה, לפי ששמו של הב"ה נרשם בבשרם של ישראל עם קדושו, וכל השומר ברית מילה כאלו שמר כל התורה כולה. בוא וראה, אברהם אבינו ע"ה עד שלא נימול לא נקרא תמים. עד שנימול מה כתיב ביה, התהלך לפני והיה תמים. ואחר שנימול מה כתיב ביה, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. הרי לאחר שנימול ושמר את המילה כראוי, העלה עליו הכתוב כאלו שמר את התורה כלה. ויצחק אבינו ע"ה כתוב בו ואת בריתי אקים את יצחק, שהוא ברית המילה, והעלה עליו הכתוב כאלו שמר את כל התורה כלה. לפי שהתורה נקראת ברית, שנא' (שמות לד, א) לוחת האבן לוחות הברית. בוא וראה, יוסף הצדיק, בשביל ששמר ברית מילה ולא טינף אותה באשת פוטיפר, זכה לכבוד גדול בעולם הזה ובעולם הבא, וחתם הב"ה שמו בשמו של יוסף, שנא' (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו. אמ' ר' יצחק, כתי' () ביוסף בכור שורו הדר לו, מאי בכור שורו הדר לו, שמנשה בכורו היתה טפה ראשונה של יוסף, ולמה נמשל לשור, לפי ששור ראשון לקרבנות, כדא' אם עולה קרבנו מן הבקר. וכך היה בכור שורו, שהוא מנשה, טיפה ראשונה של יוסף. א"ר שמעון, הדם היוצא מהתינוק במילה שמור לפני הב"ה, ובשעה שמדת הדין מקטרגת לפני הב"ה, משגיח באותו דם ומציל את העולם בשבילו, וגרסי' במדרש מאי דכתי' (תהלים נה, כא) שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו, מלמד שהב"ה מל לנפלים של ישראל ומשים הערלות שלהם למשומדים שכפרו בעיקר, והיינו דכתי' (תהלים נה, כא) שלח ידיו בשלומיו, שהסיר הערלה מהם ושם אותה במי שחלל בריתו.

אבל המפרש פסוק או מאמר או טעם מצוה על פי סברות בדויות וכוזבות שהמציאו הפילוסופים ואינם מפי משה מפי הגבורה, זה האיש עובר על (שמות כ, ד) לא תעשה לך פסל כדאיתא בזוהר וזה לשונו, לא תעשה לך פסל, ר' יצחק פתח (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כמה אית ליה לבר נש לאזהרה בפתגמי אורייתא, כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעי בהו ולא יפיק מאורייתא מה דלא ידע ולא קביל עליה. כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, וקב"ה זמין לאתפרעא מיניה בעלמא דאתי בזמן דנשמתיה בעית למיעל לדוכתא דחיין לה לבר, ותשתצי מההוא אתר דצרירים בצרורא דחיי שאר נשמתין. ר' יודא אמר, כמה דתנינן (שם) למה יקצוף אלהים על קולך, דא נשמתא דבר נש. א"ר חייא כתיב (שמות כ, ה) כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, מאי טעמא משום דקני לשמיה בכלא. אי בגין פרצופין מקני לשמיה משום דמשקר בשמיה, אי משום אורייתא. תנינן אורייתא כלא שמא קדישא, ובגיני כך בעי דלא יטעי בשמיה, ולא ישקר ביה. ומאן דשקר בעלמא, לא אעלין ליה בפלטרוי דמלכא וישתיצי מעלמא דאתי. א"ר אבא כתיב לא תעשה לך פסל, וכתיב (שמות לד, א) פסל לך שני לוחות אבנים, כלומר לא תעביד לך אורייתא אחרת דלא ידעת ולא אמר לך רבך, מאי טעמא כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, אנא הוא דזמין לאתפרעא מינך בעלמא דאתי בשעתא דנשמתא בעיא למיעל קמיה, כמה דזמין לשקלא לה ולאעלא לה גו גהינם, ע"כ: