Parshanut על במדבר 31:21

אל אנשי הצבא הבאים למלחמה. היה להיות מהמלחמה, כמו לעיל פסוק י"ג. ולפ"מ שאמרו בספרי משה נתן לו רשות לאלעזר שכשיפטר משה כו' לא יהיו אומרים לו בחיי משה רבך לא היית מדבר עכשיו אתה מדבר, לכן כתוב הבאים למלחמה, שאנשי הצבא יהיו תמיד אחרי בוא להארץ למלחמה הם הבאים למלחמה, וישמעו אליו אחרי מות משה.

זאת כו' צוה ד' את משה. לא כתוב כאן לאמר, כי נתעלמה ממנו ההלכה, ומתוך כעסו שכח לאמר, ולמ"ד דצוהו לאלעזר כדי לחלוק לו כבוד נראה, דסבר דטעם כעיקר לאו דאורייתא וחידוש הוא ולא לדורות. ואולי אף לכו"ע. דבאמת לא אסרה תורה רק קדרה בת יומא, וכאן חנו שבעת ימים ואיך הואי בת יומא, רק המן היה מחליא לשבח, ואז היה אסור אף קדרה שאינה בת יומא, לכן לא שייך זה לדורות ולכך לא כתב לאמר. ודו"ק.

זאת חקת התורה כו' אך את הזהב ואת הכסף. למ"ד גיעולי מדין חדוש א"ש לשון חק, אבל לדידן דטע"כ, ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא מאי חדוש. נראה, דכמו דבשר בחלב שחדוש הוא, דכל חד היתרא ובתערובות אסור, כן הדין הכא, כמו ששם גלתה רחמנא דתערובות טעם כעיקר, מדאסרה רחמנא החלב ע"י טעם הבשר, כן הכא טעם כעיקר בגיעולי כלים, וצריכים הכשר וליבון, וזה שאמר שזאת דין חקת התורה של בשר בחלב יש לו, שהוא חק בלי טעם, ועיין יומא ס"ז ע"ב. ודו"ק.