Parshanut על הושע 14:2

בהפטרה שובה ישראל עד ד' אלדיך כי כשלת בעוניך אמרו ביומא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה שאול באחת ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. הענין כי להעבירה צריך הצלחה, כי באמת חלול השם שבא מן העבירה קשה כפלים יותר מן העבירה, והעד הנאמן ע"ז מאמר ר' אלעי בחגיגה אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירים כו', ולכן אמרו שהחמירה התורה בגנב מבגזלן כי לא חס על כבוד קונו, ומפני בשר ודם היה ירא ומפני השם לא היה ירא והוא מבזה כבוד השי"ת, ולכן לא יתכן אם הוא מודה בקנס פטור כי לא נמצא בעדים ואין כאן חלול השם כי לא היה במעמד אנשים, וכן לפי ערך האנשים הרואים ולפי הרגשת הדבר ופעולתו אצל הרואים, וכמש"א כי קדוש השם בפני עשרה מישראל וכן חלול השם בפני עשרה וכיו"ב לפי ערך. והנה העבירה עצמה עושה אותה במכוון להנאת העושה ולרצונו ולזדון לבבו, לא כן חלול השם אשר אינו מכוון כלל אצל העושה רק תלוי בפעולת הדבר אצל זולתו, ואין מקיפין בחלול השם אחד שוגג ואחד מזיד (פ"ק דקדושין), כי כאשר נהרג האדם בשוגג, מצוה ביד גואל הדם להרגו, דהא האיש נרצח, כן הדבר בחלול השם שכבוד הש"י נקלה אצל ההמון, ויש שני אנשים עברו עבירה אחת זה נתפייס עם קונו וזה לא נתפייס, כי זה עבר ולא ראו אנשים אשר פעל אצלם חלול השם, ומזה נסבה חלול השם, ולכן בעבירות דוד, עבירה דהסתה, כן עבירה דבת שבע לא היה חה"ש, כי מי ראה, ולכן הקפיד על יואב, וכמוש"א ואשר עשה לי יואב, שהראה מכתבו כי הוא גרם שיהיה חה"ש, לא כן עבירה דשאול שעבר על דברי הנביא בפרהסיא היה קיקלון לנביא השם וכבוד הש"י הוקל בעיני ההמון, וזה שדברנו כי לעבירה צריך הצלחה שלא יהא חה"ש, וע"ז אמרו גברא דמרא סייעיה, ולכן אמר שובה ישראל עד ד' אלדיך, כי מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, והנה על הכל יש שופטים וגבוה מעל גבוה כו' ומימינים ומשמאילים, ופעמים מטים לכף זכות מחמת איזה זכות, אבל בעון מרד הנוגע בכבוד המלך, אז כולם מחייבים, כי מי יוכל למחול על כבוד המלך בלעדי המלך בעצמו יוכל למחול אחרי הבכי והרחמים, ולכן אמר שובה ישראל עד ד' אלדיך, פירוש שעד ד' בעצמו יגיע התשובה, כי מי יוכל למחול חוץ ממנו, כי כשלת בעוניך, כי היה לך העדר הצלחה, כי מלבד מכוון חטאך היה חלול השם גדול מאד ורק ד' ברחמיו רב חסד ומרבה לסלוח. ובירושלמי ריש סנהדרין אמרו אף הקב"ה אינו דן יחידי שנאמר וכל צבא השמים עומדים כו' וכשהוא חותם אינו חותם אלא ביחיד שנאמר ואגיד לך את הרשום בכתב אמת. והנה כל ימי תשובה שמלך יושב על כסא וצבא השמים עומדים עליו יכול להועיל רק על עבירות שאין בהם חלול השם שוקלין זכויות כנגד עבירות, אבל על חה"ש ע"ז אמרו אם יכופר לכם העון עד תמותון ב"י, כי אין יוהכ"פ מכפר (סוף יומא), ורק בעת החתימה שהשי"ת דן יחידי אז הוא שעת הכושר שהשי"ת יסלח מרוב טובו אחרי גודל הבכי והחרטה, כי אם הוא ימחול על חלול כבודו מי יאמר אליו, לכן בנעילה סדרו הפסוקים למה תמותו, השיבו וחיו כי לא תחפץ במות כו' וכיו"ב, כי הכל על עון חלול השי"ת, וזה הרשום בכתב אמת, כי יש מחשבה לתשובה ויש תחילת התנוצצות המחשבה אשר באמת לבבינו אטום, ורק להתוכן עלילות ובוחן כליות נגלה כי יש תחילת התנוצצות טהרה אשר אם יקרה איזה דבר טוב לאיזה ענין יולד מחשבה טהורה או גם פעולה טובה מן שעה זו, וע"ז נאמר כי אתה לבדך בוחן כליות ולב כי מחשבה שבלב גם מלאכים יודעים, ובשבת אמר הכותב ש"ש אינו חייב רק משום רושם, שזה סימן אם יוצרך הקרש לחבירו כי אין זה כתב, לכן בכתב אמת אצל השי"ת לבד גם רשום, היינו גם תחילת הטהרה אשר באמצעות הענינים אולי יוצלח גם הוא. והבן.

שובה ישראל עד ד' אלדיך. בנוהג שבעולם אדם המבזה כו', אבל הקב"ה כו' עשה תשובה ביני לבינך ואני מקבלך, ילקוט. נראה דבסוף יומא אמר כתוב מכסה פשעיו לא יצליח וכתוב אשרי כו' כסוי חטאה ל"ק כאן בעבירות שבין אדם לחברו כו', והוא דלחברו עושה צער בבזותו ברבים לכן מפייסו ברבים, ולהשי"ת אם חטאת מה תפעל לו, לכן די בינו לבין עצמו. וזה כל זמן שאין חלול השי"ת, אבל במקום שיש חלול השי"ת הוא עבירה שבין אדם לחברו שאצל אחרים מתחלל כבודו ונעשה כבודו כחולין חלילה והוא מחטיא את אחרים בזה, לכן בזה צריך לפרסם חטאו ברבים ולהודיע כי הוא מבקש מחילה מהשי"ת, לכן יואל אמר קראו עצרה אספו עם קדשו קהל, שישובו ויזעקו לד' ברבים ובפרסום משום שהיה חלול השם בעונם כמו שאמר למה יאמרו בעמים איה אלהיהם כו', אולם הושע אמר כי חלול השי"ת אינו כי כל באי עולם יכירו כי נואלו בית ישראל באשר הלכו אחרי עצבי הגוים כי כשלת בעוניך והשם יתברך עשה דין בהם, לכן אמר שדי אם לא יפרסמו חטאם ברוב שאון והמולה רק שישובו בינם לבין השי"ת בעצמו, וזה שאמר בנצבים ואמרו כל הגוים כו' כו' ויחר אף ד' כו' ויתשם ד' שאז לא יהיה חלול השם שהגוים יכירו שהשי"ת עשה דין בהם ובארץ על המרותם אותו ועבדו עו"ג, לכן כי יבואו עליך כל הדברים האלה כו' והשבות אל לבבך ושבת עד ד' אלדיך, הוא שישובו בינם לבין השי"ת בעצמם, עד ד' בעצמו, ועזיבת החטא זה ושמעת בקולו ויתקבל תשובתם ושב ד' אלקיך כו'.