Parshanut על ויקרא 1:7

ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. הנה לא נזכר אהרן הכהן רק כאן, וטעמו משום דבאמת איך שייך נתינת אש בעולת נדבה ואי משום דחונים היו במסעות ואולי היה באמצע היום, הלא כבר פירשו בתוספות מנחות צ"ה שלא היו נוסעים וה"ה חונים רק בתחלת היום או תחלת הלילה, וכן משמע בפרשה בהעלותך ויש כו' מערב עד בוקר וכו', ועל כרחין דפירושו, דכבר נתנו אש על המזבח לתמיד של שחר, וכן מפרש הגמרא ביומא איזהו דבר שטעון אש כו' זה טלה, ולכן קא משמע לן קרא דביום שמיני למלואים החל אהרן לכהן ואחרי זה נקרא אהרן הכהן, ולכן קודם שכהן אהרן לא היו צריכים ליתן אש על המזבח, וכן כתוב בשמיני ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר ואח"ז כתוב ותצא אש מלפני ד' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים והיינו כל העולה, התמידים ועולת אהרן והעדה, ומה שכתוב ויקטר, פירוש, שהעלן על המזבח להשרף אח"כ ונשרף על ידי אש שלמעלה כפירוש רשב"ם שם, ולכן אמר שכבר נתנו אש להתמיד, היינו, כשכבר כהן אהרן וזה שהקריב תמיד של שחר וקרבן שלו ושל העם, אז אחרי זה יתנו אש ועצים לתמיד. ולכן דריש הגמרא והתו"כ וערכו עצים על תמיד של בין הערבים, שקודם תמיד של שחר של שמיני לא נתנו אש ועצים, רק כשכבר כהן אהרן. וזה עומק הפשט בס"ד ודו"ק.