Parshanut על שמות 20:13

לא תרצח הנה בטעם העליון בקמץ והוא סוף פסוק שבא בקמץ, ובטעם התחתון הוא טפחא ופסוק אחד עם לא תנאף, ונראה כי יש שני מיני רציחות, רציחה בשביל העתיד בשביל קבלת תועליות או ממון או שאר הנאות, והגדולה שבהנאות הוא תאות המשגל וכמו שאמרו סוף נדרים כי נאפו וידיהם דמים מלאו שרוצחו כדי ליקח אשתו וכיו"ב, וזהו כשנכללין ביחד לא תרצח עבור ההנאה, ותפס היותר גדולה שנפשו של אדם מחמדתן, וזה לא תנאף, ונכללין יחד בחד פסוק וכבר בארתי בחידושי שרציחה לא הותרה מכללה בב"ד כמו חובל בחבירו, משום כיון דנגמר דינו לאו אדם הוא ואין עליו שם אדם, והחובל בו וההורגו פטור, וזה רק גמר דין שאין לו משפט אנושית, ולכן ברציחה עבור הנאה הלא הותרה מכללה אצל גואל הדם שרשות אצלו וכל אדם חייבין עליו, רק שרוצחו כדי ליקח נקמה וזה רציחה בעבור הנאתו, וא"כ הותרה בב"ד, לכן בציבור קוראין לא תרצח בקמץ בסוף פסוק להראות שרציחה בלא הנאה הוא מאמר כללי גם בב"ד, שאינו רק אם נגמר דינו, וזה דין, לא שהותרה מעשה הרציחה ורציחה בלא הנאה הוא מאמר בפני עצמו ואינו מצטרף עם לא תנאף, שזה רציחה שרק בגדר עונש לא הותרה גם בב"ד בלא גמר דין ודו"ק.

לא תענה ברעך עד שקר. הראב"ע טרח למה לא כתיב עדות שקר, ופשוט. דאעפ"י דעצם העדות אמת רק שהוא אינו עד וכמו ידיעה בלא ראיה הך דמבואר שבועות דף ל"ד ע"א בעובדא דר"ש ב"ש, או ששמע משני עדים שפלוני הרג באחד בשבת נפש, בכ"ז אם בא ומסהיד קודם ביאת העדים בר קטלא הוי כמבואר מכות דף ה' ע"א, ואף שאינו עדות שקר, בכ"ז הוא עד שקר, וע"ז קאי משום לא תענה כו' ודו"ק.