לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ׃
שפת אמת
בפסוק לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט כו'. לכאורה מיותר הסיפא למעט תמעיט. וי"ל כי יש ב' בחי' מרבה וממעיט כי מצינו מדת הענוה כמ"ש אתם המעט שממעיטין עצמיכם. ומצינו ג"כ ויגבה לבו בדרכי ה' שיש מי שחפץ להרחיב לבו בהשגת התורה וכוונתו לשמים ג"כ אם כי הענוה עלתה על כולם. וע"ז כ' אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוין לבו לשמים ר"ל אם הכוונה לשמים אף המרבה טוב כנ"ל. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ומי שבוחר דרך הענוה הקב"ה מזמין לו הכל באופן. שיומשך לו ענוה גם מהשגת עצמו שזוכה להשיג בתורה הכל מביאו להענוה. וכן הבוחר בבחי' המרבה הקב"ה מזמין לו לבוא ע"י ההשגות להתרחבות הלב. וע"ז נאמר לרב תרבה ולמעט תמעיט ואיתא כי מרע"ה אמר הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי לכן הראה לו הקב"ה משפט בנות צלפחד כו'. והוא תימה כי היכן ענותו של משה רבינו ע"ה הנאמר עליו עניו מכל. אמנם כי בלי ספק לא עלה על דעת אותו צדיק שיש בדבר הזה גבהות כי ודאי הכל יודעין כי כל השגת מרע"ה וידיעתו מהקב"ה. ולפי מה שנחלט השפלות בעיניו לא הי' יודע כלל שיש מקום גבהות בזה. אבל הקב"ה הזמין לו מעשה זו לאשר מרע"ה בחר במדת הענוה הזמינו לו דבר זה שזה יסייעו בהענוה שידעו כל אדם כי המשפט לאלקים הוא שלא יטעה שום אדם במאמר תקריבון אלי. ואם הי' מרע"ה יודע שיש מי שיטעה בזה הלשון הי' מפרשו והזמין לו הקב"ה אותו דרך שחפץ להלוך בו והוא הדבר אשר דברנו לעיל: