Quotation_auto על במדבר 10:9

ואמר ונעבור מאת אחינו בני עשו. לרמוז שקבלו עליהם ישראל הגזירה והגלות דכתיב אם לא כי צורם מכרם. ואמר ונפן ונעבור דרך מדבר מואב. לרמוז כי מיד בהשלמת גלות רביעית של אדום. יתגלה משיח בן דוד שבא מרות המואביה. ויושיע את ישראל תשועת עולמים. ואחר שכל זה הטוב עתיד לצאת ממואב. אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. אח"כ אמר קומו ועברו לכם את נחל זרד. להורות שעד עכשיו מצד העונות לא יוכלו לעבור את נחל זרד. אע"פ שהיה קטן זרת ארכו וזרת רחבו. וכשהיו ישראל רצויים לא עמד הים בפניהם. כאומרו דבר אל בני ישראל ויסעו. שאין הים עומד בפניהם. ועכשיו מצד העונות נתעכבו קרוב לארבעים שנה שלא יכלו לעבור את נחל זרד. וזהו שאמר והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה. וזהו בסבת הרשעים. וזהו עד תום כל הדור אנשי המלחמה. ולזה תמצא שסמך המשורר אחר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו לעושה נפלאות גדולות לבדו לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח. על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וכו'. להורות שבזמן הראשון עשה השם נפלאות גדולות עם ישראל עבדו. לפי שהיו קרובים אליו לקרוא כולם בשם ה'. עד שבאותו זמן הכה בכורי מצרים וקרע להם הים לגזרים והעביר ישראל בתוכו ולא עמד הים לפניהם. ועכשיו מצד העונות על נהרות בבל שם ישבנו ועמדנו לראות אם יעשה השם עמנו ככל נפלאותיו הראשונים שעשה על המים. וכשראינו שבשפלנו לא זכר לנו. גם בכינו בכי גדול בזכרנו את ציון והנפלאות שהיה השם עושה עמנו בזמן הראשון. וכן רמז המשורר שבכל זמן וזמן השם עושה נפלאות גדולות לבדו עם עמו ישראל. ואפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. ולכן אמר לגוזר ים סוף לגזרים. בכל יום ויום. ולא אמר שגזר ים סוף לגזרים אלא לגוזר ים סוף. להולכי ימים ונהרות בכל יום עושה עמהם נסים ונפלאות. וכבר הארכתי בפירוש איכה. ושם פירשתי מזמור על נהרות בבל איך שם רמוזים גלות בבל וגלות אדום וגלות מדי. שראה אותם המשורר במראה הנבואה. ולכן אמר כנגד גלות אדום שהוא גלות ארוך. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. שאע"פ שנראה שאני שוכח אותך אחרי כמה שנים לא יהי' כן. וכנגד גלות בבל שלא היה אלא שבעים שנה. אמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. מיד אחר שבעים שנה. וכנגד גלות אדום אמר זכור ה' לבני אדום. ואל תשכח מה שעשו במקדשך שהיו אומרים ערו ערו עד היסוד בה. וכל זה מצד העונות שהיו בבית שני. כאומרם ז"ל בירושלמי מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות ראשונים היו בהם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ועם כל זה אע"פ שנחרב הבית בימיהם לא עשו אלא שהסירו את התקרה דכתיב ויגל את מסך יהודה. אבל דורות האחרונים לא בהם ע"ז וגילוי עריות והיו בעלי תורה ובעלי מצות. ובעונותם גרמו להחריב הבית עד היסוד בה. דכתיב האומרים ערו ערו עד היסוד בה. מה טעם לפי שהיו חומדים ממון ושונאים אלו לאלו. הרי לך מבואר ששנאת חנם קשה מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. אח"כ חזר לגלות בבל ואמר בת בבל השדודה וגו'. אשרי שיאחז וגו'. הנה בכאן כלל גלות מדי וקראם מאושרים. לפי שהיו קרובים אל ה' כמאמר כורש מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל. וכן בענין מרדכי ואסתר. וקראם מאושרים לפי שהחריבו לבבל ונפוצו עולליהם אל הסלע. כמו שעשו מלכות בבל לישראל. והנה יש מקום לדבר בענין שכתב איכה. ובמעלת איכה. והנושא יכול להיות איכה אשא לבדי. והמאמר שלשה פתחו באיכה תמצאהו במנורת המאור. וכן יכולים לדבר בכאן בפרשת המרגלים דכתיב בהו ויבכו העם בלילה ההוא. וכתיב בכה תבכה בלילה. וכתיב בפרשה זו ותשובו ותבכו לפני ה'. אח"כ אמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. ואחז"ל ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי. אבל כל מ' שנה לא נתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה לפי שהיו ישראל כמנודים. והנה יש לעיין איך אמר שכל מ' שנה לא נתיחד אליו הדיבור. שהרי מצינו שנתיחד אליו הדבור בכל מ' שנה. ובכל מקום תמצא כתוב וידבר ה' אל משה הרבה פעמים זולת שלפעמים כתיב ויאמר ה' כדרך כל התורה. וא"כ איך אמר שכל מ' שנה לא נתייחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. והנראה בעיני כי מה שאמר שכל מ' שנה לא נתיחד אליו הדבור. זה משמע מתחלת אלה הדברים. עד ויהי כאשר תמו. שלא תמצא שנתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. דכתיב ויאמר ה' אלי רב לכם סוב את ההר הזה. ואחר כך כתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר. וזה להורות כי שנות רשעים תקצורנה. לא שיקצורו כי בהפך הוא כי יבלו בטוב ימיהם ויציצו כל פועלי און. אבל פירושו כי אחר שהרשעים בחייהם קרויים מתים. אין חייהם חיים אע"פ שיחיו אלף שנים פעמים. ולכן כל חייהם אינם חשובים כשנה אחת. ומזה הטעם בעצמו מנה בכאן אלו הארבעים שנה בתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. להורות כי ספו תמו מבלהות ופתע פתאום עברו עליהם אלו המ' שנה. כאומרו וגם יד ה' היתה בם להומם מקרב המחנה. כאלו לא היו חייהם חיים אלא כשיעור שיש מתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו. כאלו תחלת הארבעים היה מתחלת התוכחה של אלה הדברים. וסוף הארבעים היה כשאמר ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי. וזהו שאמרו אבל כל ארבעים שנה לא נתייחד אליו הדיבור אלא בלשון אמירה. וא"ת אם ישראל חטאו משה ע"ה מה חטא שלא נתייחד אליו הדיבור. אבל זה יורה על מעלת ישראל ועל קדושתם. שאע"פ שהיה משרע"ה גדול הנביאים. לא היתה נבואתו אלא בסבת ישראל ובאמצעותם. כאומרו וראה כל העם אשר אתה בקרבו. כי בסבת היות אתה בקרב עם קדוש שרתה עליך השכינה. וזהו ג"כ מה שאמר נגד כל עמך אעשה נפלאות. ובסבת היות אתה בקרבם יראו מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. בסבתם ובאמצעותם. וזהו ג"כ מה שאמר וראה כי עמך הגוי הזה. ובסבתם אני מושפע ממך. וכן אמרו לך רד מגדולתך כי לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. וא"כ אחר שישראל היו רחוקים מהשם והיו כמנודים כל מ' שנה. כלומר פרושים מזוהר עליון. איך היה ראוי שיתייחד הדיבור אל משה באספקלריא המאירה. אחר שמשה לא קבל הנבואה אלא באמצעותם. וא"כ אינו מן התימה שכשיש רשעים בדור לא יתייחד הדיבור אל הנביא ושתסתלק ממנו הנבואה. וכן אני סבור כי כשאמר אלישע ועתה קחו לי מנגן שנסתלקה שכינה ממנו. לא היה בשביל שהיה עצב על פרידת אליהו רבו. שכבר עבר בינו ובינו זמן רב. אבל היתה הסבה בעבור ראיית מלך ישראל שהיה רשע. ולכן אמר אם לא פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. וכמו שאמר אסור להסתכל בדמות אדם רשע. לפי שהאדם עשוי בצלם דמות דיוקנו של הקב"ה. ולכן ראוי לכל אדם להתקשר בזה הצלם. באופן שלא יפרד ממנו בשום זמן. כאומרו אך בצלם יתהלך איש. ואם אדם יסתכל בדמות אדם רשע. כביכול שנפרד ממנו זוהר עליון. ונסתלק ממנו אותו צלם עליון. ונפרד ממנו בסבת טומאת הרשע. כמו שמסתכל במראה האשה הנדה שנראה לו שרואה שם טפות דם. ואלו האשה מטמאה האויר ובהבל פיה ניתזו שם ניצוצות של דם. וזהו סילוק שכינה שהזכירו ז"ל בסבת דור אנוש ודור הפלגה. וזהו בטמאם את משכני אשר בתוכם. כי משכן השם הוא אותו צלם שנזכר אשר הוא בתוך האדם. וכשהאדם מטמא עצמו. כביכול שמטמא אותו צלם ומשכן השם. עד שברוב טומאתו הוא מטמא לאחרים ומונע מהם אותו זיו עליון. בסבת ההסתכלות שמסתכלין בו. ולכן נסתלקה שכינה מאלישע בסבת יהורם. עד שהוצרך לומר ועתה קחו לי מנגן. עד שבסבת השמחה יחזור אליו זיו העליון אשר נפרד ממנו. וזהו והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. ולכן אמרו בכאן אבל כל מ' שנה לא נתייחד אליו הדיבור. לפי שהיו ישראל כמנודים פרושים מאותו צלם עליון שנפרד מהם בסבת רשעתם. עד שבסבת זה נפרש ממשה ע"ה אותו זוהר העליון. לפי שהיה הולך בקרבם ומסתכל בהם. אבל כאשר תמו כל אנשי המלחמה. מיד וידבר ה' אלי באספקלריא המאירה. לפי שחזר אליו אותו זוהר העליון שנפרש ממנו בסבתם. וקראם אנשי המלחמה לפי שהיו כולם מבן עשרים שנה ומעלה ראויים לצאת למלחמה. כדכתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שהם עשו מלחמה גדולה עם ישראל ועשו רע גדול לישראל. אחר שהאמינו לדברי המרגלים וסבבו למות כולם במדבר. וגרמו שהתאחרו ישראל במדבר ארבעים שנה. כאומרו ובניכם יהיה רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם. וכן קראם אנשי המלחמה. על דרך סגיא נהור. לפי שהיו חלשים ורכי הלבב ולא יכלו להלחם עם אנשי הארץ ולא היה להם לב כנגדם. ואמרו אפס כי עז העם. והיה להם לב להלחם עם הארץ. שאינה רואה ואינה שומעת. ולהוציא דבה עליה לומר ארץ אוכלת יושביה היא. ונתנבאו ולא ידעו מה שנקראת כן. לפי שהיא עתידה לכלות מישראל הראויים להיות יושביה. והארץ תעזב מהם אחר שהוציאו דבה רעה עליה. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שלא ידעו לעשות מלחמה ולכבוש יצרם הרע. אבל נתפתו מעצת נחש הנחושת הוא שטן הוא יצר הרע. אשר על זאת המלחמה הזהירה התורה. ואמרה כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם דייקא. זה מלאך המות שהוא צר הצורר תמיד לאדם. ומטעהו בחלקת אמרים רכו משמן. והאדם צריך ללחום עמו תמיד ולא להאמין לדברו אלא לשבר כוחו. וזהו והרעותם בחצוצרות. ולזה צותה תורה לתקוע שופר להחרידו ולהבהילו. ולזה אמרו שופר ראשי תיבות. אין שטן ואין פגע רע. ולכן קראם בכאן אנשי המלחמה לפי שלא יכלו להלחם עם יצרם הרע והוא נלחם בם ועשה עמהם מלחמה. ועל זה רמז כי תצא למלחמה על אויביך. כמו שנפרש במקומו בעזרת האל:

אך את שבתותי תשמורו. סמך שמירת שבת למלאכת המשכן. לפי שהמשכן הוא רמז לכל שלשה מעלות כמו שכתבתי למעלה. ולפי שהשבת דומה לעוה"ב. סמכו אצל המשכן ואמר שבתותי. וחזר לומר ושמרתם את השבת. להורות על ג' שבתות הרמוזים בפרשת ויכולו. ושם הארכתי בהם ובענין ג' סעודות. ולפי הפשט נראה שרמז שבתותי על שתי שבתות המיוחדים בשנה. והם שבת הגדול ושבת בנתים. וזהו אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם. ר"ל שהם אות על קדושת הגוף ועל קדושת הנפש. שבת הגדול הוא רמז לגאולת הגוף שבו נגאלו ממצרים. שבת בנתים הוא רמז על גאולת הנפש. כי לפי חטאתם ורוע הכנתם ממצרים וממעשה העגל. לא נגאלו גאולה אמיתית עד יוה"כ. ולכן ושמרתם את השבת הידוע. הוא רמז לשבת הגדול. ולפי שגאולת מצרים היתה בלילה. ומכת מצרים היתה במדת כה אמר ה'. שהיא פחד לילה. אמר לשון נקבה מחלליה מות יומת. ואחר שיציאת מצרים היא סימן מלכות וחופש לפי שהיו בני חורין. ראוי שלא יעשו בה מלאכה. וזהו כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. כי אחר שהגאולה היא גאולת הגוף ובגאולת הגוף באה גאולה לנפש. שזהו סוד השבת סוד העוה"ב והוא אינו רוצה לגאול נפשו מני שחת. ראוי שתכרת הנפש ההיא. ששת ימים יעשה מלאכה שהם סימן עבדות. אבל יום השבת הוא סימן גאולת הגוף והנפש. ואחר שהוא אינו רוצה ראוי שימות גופו ולא יהיה נגאל. וזהו מות יומת כנגד הגוף. ולמעלה דבר כנגד הנפש. וחזר לומר ושמרו בני ישראל את השבת. כנגד שבת בנתים שהוא שבת גאולת הנפש האמיתית. ואמר לעשות את השבת. כי זה רמז על תשובה ומעשים טובים שצריך האדם לעשות באותם עשרת ימי תשובה. וצריך האדם להמתין לאותו יום הקדוש לשוב אל ה'. וזהו ושמרו בני ישראל את השבת. שהוא כמו לעשות תשובה בהפוך אותיות השבת. וזהו ושמרתם ועשיתם. ובתשובה נאמרה עשייה. דכתיב כי המצוה הזאת שהיא התשובה. לא נפלאת היא ממך כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. וזהו לעשות את השבת בתשובה ובמעשים טובים. וכן רמז לעשות את השבת לתקן לכבוד השבת. כמו ובן הבקר אשר עשה אשר תקן. והורה בזה שצריך האדם לתקן ולעשות הוא בעצמו הדברים הצריכים לצורך השבת לכבוד השבת. ואע"פ שיהיו לו אלף אלפי שמשים צריך לעשות הוא בעצמו. כדאמרינן בשבת ובפ"ב דקדושין רב יוסף מחריך רישא ורבא מלח שבוטא הוא דג גדול ומוחו דומה למוח חזיר. וזהו לעשות את השבת ואמר בזה השבת ביני ובין בני ישראל. מה שלא אמר בשבת שלמעלה. להורות שזה מדבר באותו שבת שנקרא שבת בנתים. וזהו ביני ובין בני ישראל. שהוא אות ועד שהשם יתברך מכפר להם עונותיהם כשם שכיפר עון העגל. וכן נקרא שבת בנתים. לפי שהוא בין ר"ה ליוה"כ. והוא עומד בין הדין של ר"ה ובין הרחמים של יוה"כ. אם יזכה בדין ירחמו עליו. ואם לאו ישוב למדת הדין. ולכן אלו י' ימים נותנים קורת רוח לישראל. ועתה שמע טעמי מקוראי לחמה של תורה. לחם רב עבד בטעם שבת בנתים העולה בלכתו ומן הג' הכי נכבד. כבר ידעת טעם חמץ ומצה של שבת הגדול. שצריך האדם להרחיק מעליו הצפוני. הוא שטן הוא יצר הרע שנקרא מעול וחומץ. והוא מחמיץ היין הטוב והוא מעפש העיסה. כאומרם ז"ל אבל שאור שבעיסה מעכב. והנה זה נקרא צר הצורר תמיד ומעות אדם בריבו. ותיקונו לשבר כחו דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ובקול שופר. בענין שבזה נזכרתם לפני אלהיכם. ולכן צוה אלינו שנעשה יום ר"ה בתקיעת שופר. לשבר כח יצר הרע העומד על ימיננו לשטננו. וז"ש בו זכרון תרועה. מאותה תרועה שנאמר בפסוק וכי תבוא מלחמה בארצכם על הצר הצורר. שהוא יצר הרע שאמר שם והרעותם. וכל זה מאהבת הש"י לישראל. ולכן באלו י' ימים שבין ר"ה ליוה"כ צריך תשובה גדולה ומעשים טובים לעשות את השבת. בענין שזה השטן לא ישלוט ולא יהיה לו כח להשטין בתוך אלו הימים. ודע נא וראה כי זה השטן המשטין נקרא איש הבינים. הוא גלית הפלשתי אשר יצא ממערכות פלשתים להלחם במערכות אלהים חיים הם מערכות ישראל. ועליו אמר המשורר אמר נבל בלבו אין אלהים. כי הוא מטעה את האדם מאחרי ה' ואומר לית דין ולית דיין עד שכופר בעיקר. וזהו אין גם אחד. ולכן תמצא שאמר שם. זה הבליעל הפלשתי גלית שמו על ששלח ידו וגלה אותה נגד ה'. ברו לכם איש. ויבא אלי לא כתיב אלא וירד אלי. כביכול אמר נגד השם. ברו לכם איש שהוא ה' איש מלחמה. וירד אלי מן השמים. ולכן נקרא איש הבינים שעמד בין הארץ ובין השמים נגד ה' ונגד משיחו. והוא שטן והוא יצר הרע. ולכן בא דוד שהוא אדמוני עם יפה עינים לעשות דין ודם והריגה באיש הבינים. וזה לא בחיל ולא בכח אלא בשם ה' צבאות. ובכח שבת בנתים שכפר בו איש הבינים ואמר ברו לכם איש וירד אלי. כי אין לו כח להלחם בי. ובזה כפר ביציאת מצרים ובחדוש העולם שהשבת עדות עליו. ודוד הוא הראש להלחם עמו בכח שיריו באומרו זמירות היו לי חוקיך. והוא כמו זמיר עריצים. לא תזמור. והמזמורים הם מזמרות לכרות כל כחות הדין וכח יצר הרע. כאומרם ז"ל שיר של פגעים. שהוא מסוגל להבריח המזיקים ולשברם. ולכן דוד הרג גלית הפלשתי הוא שטן הוא יצר הרע. ולפי שזה הצר הצורר יש לו כח באלו הימים לעוות אדם בריבו. ולהזכיר חטאתם של ישראל בין ישראל ובין אביהם שבשמים. נקרא איש הבינים. ולכן נקרא זה השבת שבת בנתים. לפי שבכח התשובה. וסוד השבת שהיא תשובה כמו שכתבתי. מסתלק איש הבינים מישראל ואינו שולט עליהם ביוה"כ. ולכן אמרו בסוף נדרים השטן בחושבניה שס"ד. לפי שיש לו רשות להשטין בכל שס"ה ימי השנה חוץ מיום א' שהוא יוה"כ. ולכן אמר בכאן ושמרו בני ישראל את השבת. הוא שבת בנתים לעשות את השבת. בפיך ובלבבך לעשותו. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. כי אני מכפר לכם בזכות התשובה שהוא יום השבת. וזהו ביני ובין בני ישראל. ואיש הבינים לא יבא בינינו בזה היום בזכות שבת בנתים שהוא סוד התשובה. ועל זה הטעם נקרא שבת בנתים לפי שכתב בכאן בזה השבת הב' ביני ובין בני ישראל. מה שלא אמר בשבת הראשון. ולכן נקרא איש הבינים היצר הרע. לפי שהוא עומד לעולם בין מערכות פלשתים ובין מערכות ישראל לעוות אדם בריבו. חוץ מיוה"כ שאין בו כח. מכח שבת בנתים והתשובה. ולכן סמך לכאן פרשת העגל שהוא יצר הרע הוא שטן. הוא עון אשר חטא הנעשה ע"י ערב רב. הנה רמז לאיש הבינים:

אחר כך אמר בחדש השביעי זכרון תרועה. כבר כתבתי שכתבו בזוהר כי נקרא זכרון תרועה. רמז למה שאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר. דייקא שהוא מלאך המות הוא יצר הרע הצורר תמיד לאדם ואינו נשבר אלא בקול שופר. וזהו והרעותם בחצוצרות ונזכרתם. אחר כך אמר בעשור לחדש יוה"כ הוא. כבר פירשתי בפרשת אחרי מות שנקרא כפורים ולא כפור. לפי שהוא כיפורים למעלה ולמטה. והשמחה בכל העולמות. ושם הארכתי ובסוף פרשת וישמע יתרו. אחר כך אמר בט"ו יום לחדש חג הסוכות שבעת ימים לה' הם ענני כבודו שהושיבנו בהם כמאמרם ז"ל. והרמז בזאת המצוה הוא כי אחר שישראל יצאו ביד רמה מיום הדין שהוא יום ר"ה. והשם יתברך סלח לחטאתם מכח התשובה. ומכח יוה"כ. רצה הש"י להודיע לכל העולם זה החסד הגדול שעשה עמהם לכפר עונותיהם. לפי שעד עכשיו מכח הדין והעון היו ישראל בפחד ובדאגה. כדכתיב פחדו בציון חטאים וכתיב לך עמי בא בחדריך. אבל עכשיו שנצחו הדין והם בשמחה. רצה הש"י שיצאו מבתיהם בלי פחד. ויצאו השדה לעשות סוכות ולישב שם בלי פחד ויראה. אחר שאין יראים מכח הדין. ועל זה רמז לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. ולכן אמר בסוכות תשבו שבעת ימים בלי פחד ויראה. ואינם צריכים להשגב בעיר חומה דלתים ובריח. ולכן נקרא זה המועד חג הסוכות. וזה רמוז בתורה באומרו וילך עשו ביום ההוא לדרכו שעירה. שהוא שעיר עזאזל. ויעקב נסע סוכותה. לקיים מצות סוכה ושם הארכתי. ולכן אמר בסוף ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. כי הם טכסיסי מלוכה וסימני מלכות. כמו שכתבו בזוהר שזה דומה לאדם שיש לו דין עם אחד והם עומדים לפני המלך והמלך חייב לאחד וזיכה לאחד. והיו שם ממתינים לידע עם מי הדין ולא היו יודעים. עד שבא אחד ואמר מי שיוציא בידו שרביט המלך הוא נצח הדין. כך כל העולם עומדים בדין בחדש זה ואין יודעים מי נוצח הדין. יצא אחד ואמר מי שיוציא בידו שרביט של המלך נצח הדין. כך אמר להם ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפת תמרים. ואלו הן ארבע טכסיסי מלוכה. והוא שרביטו של מלך. בענין שכל העולם יודעים שישראל נצחו הדין. וא"כ אחר שנצחו הדין. אינם יראים מכח הדין. ולכן צוה להם בסכות תשבו ז' ימים בלי פחד ויראה. מלבד כי יש במצוה הזאת רמזי' גדולים. כי היא סוכת שלום החופפת עלינו. והיא נקראת מצוה קטנה יש לי וסוכה שמה. כי דו"ד הוא הקטן ובה סובבים כל שבעה עננים. ולפי שאין זוכים לה אלא הצדיקים והכשרים. אמר בסוכות תשבו שבעת ימים. ואח"כ אמר כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. הכשרים ולא ערב רב. ולכן אמר בראשונה תשבו. ואח"כ אמר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. כי אינה ראויה אלא לאזרחים שהם מעיקר ישראל: