Quotation_auto על במדבר 28:2

וי"א כי הטעם שצוה אלינו לעשות משכן רמז למשכנו של מעלה. באופן שתהיה השגחתו דבוקה בנו. ולכן היו כלי המשכן להוריד ההשפעה האלהית. כן הקרבן אשר הוא התכלית אשר צוה לעשות מזבח אדמה. נמשך ממנו השפעת קריבה ואחדות. והכבוד האלהי היה נגלה ונראה לעיני העם באש. דכתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. וכן כי ירד עליו ה' באש. והאש הוא היותר דק ומעולה מכל הגשמים השפלים. והוא משגיח באש על השפלים. כי באש הוא מעניש לחוטאים ומציל לאוהבים: ומפני שהכבוד האלהי נתראה באש ומכונה לאש. ה' אלהיך אש אוכלה. צוה הש"י להכין הכנה בשתתדבק ותנוח ותעמוד בתוכה. והם אין רואין אלא האש והוא אשו הגדולה. והאש טבעו לעלות למעלה. לא תעמוד למטה אלא נאחזת בגוף מה. ולכן צוה אש תמיד תוקד על המזבח. והגוף היותר מוכן לזה הוא השומן הדשן. כי בשמנינותו תאחז האש והוא בלחם ומזון אליה. וזהו אומרו לחם אשה. וכן קרבני לחמי לאישי. קרבן הנקרב לי הוא לחמי מזון לאישי. ריח ניחוחי. כוונת המקריב השפעת חן ונחת רוח לפניו. ועל הטעם הזה צוה לעשות שמן למאור להעלות נר תמיד. וכן הקטרת הסמים על זה הדרך. ולכן צוה לעשות זה על יד איש קדוש. שמן וקטורת פנימי. וקרבן חיצוני תמידי. איש אל רעהו יעזורו ועל יד הכהן המשרת ישוב הקרבן קדש. והוא הכנה ומזון לאש האלהי שישכון בתוך בני ישראל. והעד הנאמן על כל זה כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבין והיו קודש. שפירושו כי את אישי ה' הוא הכבוד הנגלה ונראה באש. לחם אלהיהם שהוא הקרבן שנקרא לחם רוחני. הם מקריבים כי את האש ההיא הם מקריבים. הקרבן שהוא ללחם ומזון לה והיו קדש באמצעיתו. ובהעדר הקרבן שהוא לחם הנזכר. נסתלק האש ונסתלקו בו השפעות הנמשכות ממנה. נשאר הנשפע למטה בקצוות שאין ביניהם מחבר. וזהו ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החלבים. שהם כמזון ולחם לאש ובאמצעותו היא יורדת. וכל העם רואים ברדת האש על המזבח כי הקרבן מושך את האש. והאש מושכת הקרבן. כשמן שהוא מושך לאש. והאש מושכת אליו. שהוא מזון לה. והאש הזאת היא אש הצלה ואש מענישה. וזהו קרבני לחמי לאישי. או הצלה והשלמה וקבול קרבן. והתורה מלאה מזה ותצא אש ותאכל את העולה ואת השלמים. וכן בשלמה ותרד האש. וכן באליהו אש כליה. אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים. וכן אש נדב ואביהוא. וכן בקרח ובתבערה. וכן אמר לאישי ואישים. ותועלות הקרבן הם ארבעה. אחד שהוא מכלל רפואות תחלואי הנפשות. אחר שהחטאים הם תחלואים נפשיים. ולכן אמר אם כל עדת ישראל ישגו וכן ביחידים. ב' שהוא משקיט חרון אף ה'. והעד עולת דוד בגורן ארונה. וכן כי יצא הקצף. וכן ולא יהיה בכם נגף. שלישית לבקש רצון ה'. והעד עולת הבל וישע ה'. וגם עולת נח. ד' להוריד שפע רוחני למטה. והתורה מעידה על זה מכמה פנים. ולכן נאמר באהרן וירד מעשות העולה וכתיב וירא כבוד ה'. וכן באליהו וכן בשלמה והיה כצאת מן הקדש והענן מלא את בית ה' ע"כ. והנה זה טוב לפי הפשט. ודרך אמת סלולה ליודעים:

בלידת לוי כתוב הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי. ובברכת יעקב כתיב שמעון ולוי אחים וכו' בסודם אל תבא נפשי וכו'. ובברכת משה כתיב תומיך ואוריך לאיש חסידיך וגו'. האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. יורו משפטיך ליעקב וגו'. ברך ה' חילו ופועל וגו'. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה איך לוי הוא גזע נבחר ועתיד להיות קדוש ה'. מקרב קרבנות על מזבחו ומורה התורה לעמו. עד שבסבת כל זה הוא מוריד השכינה למטה. ומקשר את ישראל עם אביהם שבשמים. שכל אלו הדברים נקראו יחוד בקרבנות מקשרים הדברים כולם ומיחדים אותם. וזהו קרבן קירוב הדברים כולם. וכן בתלמוד תורה מיחדים השם. כי התורה כולה שמותיו של הקב"ה. ואפילו שיהיה האדם רחוק מהשם. בסבת הקרבנות הוא קרוב אליו לרצון לו לפני ה'. וכן בלמידת התורה נעשו רחוקים קרובים. שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב. וכשראתה לאה כי לוי היה מחבר כל הדברים ומטיל שלום בעולם. אמרה עתה הפעם ילוה אישי אלי. כלומר עתה הוא עת לחבר כל הדברים אלו באלו. בענין שהשם יתברך נקרא אישי ילוה ויתחבר אלי בסבת לוי ועבודתו ותורתו. וכל זה רמוז באומרו ילוה אישי אלי. ולא אמרה בעלי אלא אישי. שהוא סוד שני אישי. אש התורה שנקראת אש כדכתיב מימינו אש דת למו. ואש הקרבנות דכתיב את קרבני לחמי לאישי וגו'. וזה שאמר יעקב בסודם אל תבא נפשי. אבל בסוד האחד שהוא לוי תבא נפשי. כי סוד ה' ליריאיו. סוד התורה שהוא יינה של תורה בסוד ע' זקנים. וזהו נכנס יין יצא סוד. וכן סוד הקרבנות והמעשרות כאומרו ואפיצם בישראל לחזור על בית הגרנות. וכנגד אלו השני אישים. אמר משה רבינו עליו השלום יורו משפטיך ליעקב כנגד אש התורה. וכליל על מזבחך כנגד אש הקרבנות. דכתיב את קרבני לחמי לאישי. וכתיב אשי ה' ונחלתו יאכלון. וכל זה רמוז במלת ילוה אישי אלי. כי לוי קדוש ה' מחבר את השם שהוא אש אוכלה עם ישראל. כאומרם ז"ל ולדבקה בו. והלא אש אוכלה הוא. אלא הדבק בתלמיד חכם. וזהו שאמרו בסדר עבודת התמיד על הכהן הגדול מאחיו. ואם הוא כהן אומר לו הממונה אישי כהן גדול הקטר וכו'. וזה לשון מוסכם בתלמוד. ואיני יודע מה טעם אמרו אישי כהן גדול. כי אחר שאמרו אישי כהן גדול הוא שמו הגדול. כאומרו והכהן הגדול מאחיו. ולמה לא אמר אדון כהן גדול או שם אחר אלא אישי כהן גדול. אבל נראה שטעמו כמו שכתבתי כי שם אישי הוא השם שאמרה לאה. באומרה הפעם ילוה אישי אלי. וזה הזכיר בלוי מה שלא הזכיר בכל השבטים לפי שהיה עתיד להיות כהן משמש ע"ג המזבח באש על המזבח תמיד וחלקו היה מן האש. כאומרו את קרבני לחמי לאישי. וכן אמרה לוי ילוה אישי אלי. כי בסבת הכהן היה מחבר השכינה שהיא אש אוכלה עם ישראל. ולכן הכהן היה כמו בעל אשת נעורים שהם ישראל. באומרו תקראי אישי וגו'. וזה בקרבנות וכמו שאמרו למה נקראו שלמים שמטילים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. כאומרו יעשה שלום לי שלום יעשה לי. ולכן היו קורין שמו של כהן גדול אישי כהן גדול. כי זה שמו אשר קראה לו לאה. וזה שמו גם כן מצד אומנותו שהיה באש ומאכלו באש. כדכתיב אשי ה' ונחלתו יאכלון. ואם כן אחר שזה הבן הנולד לי הוא מלוה ומחבר לישראל עם אביהם שבשמים אע"פ שיהיו רחוקים. ראוי שיקרא שמו לוי ע"ש החבור. וזהו על כן קרא שמו לוי. וכבר כתבתי למעלה למה נאמר בו על כן. שהוא על סוד מאה ברכות שזהו על. וכן על סוד ע' שמות של הקב"ה. או ע' סנהדרין כמנין כן. וזה ראוי ללוי ולכהן בסוד יברכך ה'. וכן ויצאו ויברכו את העם. וכן כתבתי למעלה למה אמר בכאן קרא. ולא אמר קראה או תקרא כמו שאמר בכולם. כי זהו לכבוד ולמעלת לוי. כאומרם ז"ל הקב"ה קראו לוי על שליווהו במתנות כהונה. ואם אביו קרא לו לוי כפשוטו. הוא ג"כ לכבודו ולמעלתו. והיא בדעתה היתה לקרותו לוי אחר שאמרה הפעם ילוה אישי אלי. אלא שקפץ הקב"ה או אביו וקראו לוי. לרמוז שהיה שם מוסכם מכולם. כאלו היו כולם בחבור אחד בזה השם. והיא שמה חצי השם כאומרה עתה הפעם ילוה אישי אלי. והקב"ה שם חצי השם. וזהו לוי מחבור שניהם. וזהו על דרך שפירשתי בבועז שקרא שמו עובד שעובד לכאן ולכאן.

ולפי שראה משה רבינו עליו השלום מאמר לאה וכוונת יעקב בברכתו שנתן הסוד והחיבור ללוי. אמר לו בברכתו תומיך ואוריך לאיש חסידיך. כלומר דבר עם השם התמימות והאור שלך למי ראוי שתתנהו לאיש חסידיך שהוא לוי. ואם תאמר שאין ראוי כמאמר יעקב שמעון ולוי אחים וכן ארור אפם כי עז. לזה אמר אשר נסיתו במסה. כלומר כן היה בתחלה. אבל עכשיו כבר נסית אותו ובחנת אותו בכור הברזל ויצא כסף צרוף וזהב סגור. וכן תריבהו על מי מריבה כאומרו לכן לא תביאו. או רמז תריבהו על מי מריבה שהשקית לו כמו שמשקין לסוטה. כדכתיב בענין העגל וישק את בני ישראל. ואמרו רז"ל נתכוון לבודקן כסוטות והם שתו מי המרים מי מריבה ונמצאו צדיקים. כאומרו ויאספו אליו כל בני לוי. זה היה בסבת מה שאמרה לאה ילוה אישי אלי. כי כבר היה השם יתברך רחוק מישראל. אלא בסבת שבט לוי שנאספו אל השם. וזהו שאמר בכאן האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו' יורו משפטיך וגו'. רמז בזה לפי שהם קדשו את השם יתברך בשני דברים האחד באמירה והשני בפועל. האמירה היא האומר לאביו ולאמו. והפועל הוא ואת בניו לא ידע ואת אחיו לא הכיר אלא היו הורגים אותו לפי שהיו מצד האם. וכנגד זה קדשם שני דברים גדולים מדה כנגד מדה. כנגד האמירה שהיא האומר לאביו ולאמו. אמר יורו משפטיך ליעקב. וידברו להם תורתך וילמדו פושעים דרכיך. וכנגד הפועל שהיא הריגת הבנים והאחים. אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. שזהו ענין הקרבנות והזבחים בהריגת פרים וכבשים והקרבת אמורים לכפר על מעשה העגל וכיוצא בו. והקרבת הקטורת שהיא לקשר הכתרים כולם ולחבר לישראל עם השם. וזהו קטורת כמו משרי קיטרין. וזהו כנגד ילוה אישי אלי. ולא אמר בעלי אלא אישי. לרמוז אשני אישים. אש התורה דכתיב בה מימינו אש דת למו. ואש הקרבנות דכתיב את קרבני לחמי לאישי. וזהו יורו משפטיך ליעקב כנגד אש התורה. ישימו קטורה באפך כנגד אש הקרבנות. וכנגד אלו הב' אמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. כנגד האמירה שהיא התורה שמתשת כחו של אדם. אמר ברך ה' חילו. וכנגד הפועל שהוא הקרבנות. אמר ופועל ידיו תרצה שהקרבנות באים לרצות: