Quotation_auto על במדבר 5:7

וסמך לכאן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההיא. להורות כי אחר שהזהיר על טומאת הגוף ראוי להזהיר על טומאת הנפש. כי טומאתה היא מצד החטאים והעונות. וזהו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. ובזה ואשמה הנפש ההיא. וכמו שטהרת הגוף הוא בטבילה. כן טהרת הנפש היא הוידוי. ולכן אמר והתודו את חטאתם. ולפי שהוידוי אינו מועיל אלא לדברים שבינו לבין השי"ת. כמאמרם ז"ל במסכת יומא דרש רבי אליעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר. ושבינו לבין חבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו. אמר בכאן והשיב את אשמו בראשו וירצה את חבירו. כי הוידוי אינו מועיל בלי השבת הגזילה:

ואמר והתודו את עונם וגו'. וא"כ איך אמר אח"כ אף אני אלך עמם בקרי. ועוד איך אמר והבאתי אותם. כי כבר כתיב למעלה והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם. וכן איך חזר לומר אחר וזכרתי את בריתי יעקב. והארץ תעזב מהם. וי"א כי הטעם בזה לפי שהוידוי לא היה אלא בפה ובקרבם ארבם. כאמרם צעקנו בפינו חטאנו וגו'. ולכן והבאתי אותם בארץ אויביהם. אחר שהוידוי לא היה מלב ומנפש. ואחזור להענישם עד שיכנע לבבם הערל. ויהיה הוידוי בלב נשבר ונדכה. ואז וזכרתי את בריתי יעקוב. או נאמר כי אע"פ שהאדם יתודה חטאתו. לא ינצל מהעונש מכל וכל עד שימרק עונותיו בייסורין. וזה כדרך שכתבתי בפרשת ויקרא בענין מעילה. והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה וכו'. ובפרשת נשא פירשתי זה האשם. ואמר והתודה ואע"פ שהתורה אמרה והשיב את אשמו בראשו. שהוא הקרן וחמישיתו יוסף עליו. ואחר הוידוי למה לא נתכפר מיד. ולמה הוצרך חומש. אבל נראה שאע"פ שיתודה צריך חומש למרק העון. וכן בכאן אע"פ שהתודו את עונם שאמרו חטאנו בזה ובזה. לא נתכפרו בדין התורה. אלא בייסורים שימרקו עונותם. וזהו אף אני אלך עמם בקרי ואענישם יותר. בענין שלא ירצו עונם שיתודו ויתכפרו מכל וכל:

והתודו את חטאתם אשר עשו. ולא על מה שעשה אביו שאם אמר לו תן לי פקדוני שהפקדתי אצל אביך והוא אומר לא הפקדת, משביעך אני ואמר אמן (ואחר זמן נזכר) שומע אני שהוא חייב, תלמוד לומר והתודו את חטאתם ולא על מה שעשה אביו. והשיב את אשמו בראשו למה נאמר, לפי שהוא אומר ושלם אותו בראשו אין לי אלא עיקר דמים, חומש מנין, ת"ל והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו שיהא [הוא] וחומשו חמשה. ר' יאשיה אומר חומשו של סלע. ונתן לאשר אשם לו למה נאמר, לפי שהוא אומר לאשר הוא לו יתננו אין לי אלא הוא או שלוחו, מנין לרבות שליח בית דין והיורש, תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. הרי שהיה חייב לחברו מנה ובא לב"ד ולא הספיק ליתנו עד שנמצא בעל חוב של נגזל מנין שמוציאין מיד הגזלן ונותנין לבעל חוב של נגזל, תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו מכל מקום: