צרור המור על התורה
ומה שאמר אין זה כי אם בית אלהים. והיה ראוי לומר זה בית אלהים. הרצון בזה כי אולי יעקב היה מסתפק בזה והיה חושב שזאת ההשגה השיג מצד הכנתו ולא מצד המקום. או מצד הכנתו והכנת המקום. והיה אומר או זה או זה או שניהם כאחד טובים. לזה גזר אומר ואמר אין זה מצד הכנתו אלא מצד הכנת המקום שהוא בית אלהים. וזהו אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכאן נשפע ויורד השפע האלהי. או שיאמר אין זה כי אם בית אלהים כי כשיעקב הקיץ משנתו והשיג מראות אלהים היה אומר באי זה מקום אני יושב וחשב מחשבת אמת. ואמר בלוז אני יושב כמו שאמר ואולם לוז שם העיר לראשונה. ואחר כך חשב ואמר אין זה לוז כי לוז לא היה מקום מוכן להשגות הקדושות האלו. ואין אני עומד אלא בבית אלהים. אחר שהשגתי מראות אלהים. ולזה אמר אין זה לוז כמו שחשבתי. אלא בית אלהים שהוא מקום קדוש ונורא. וזהו מה נורא המקום הזה. ואחר שהוא נורא אין זה לוז כי אם בית אלהים. ולפי שראה שהוא בית אלהים ולא לוז. השכים בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. כי היא אבן השתיה והכיר במעלתה שמצד המקום שהיה בו באה לו זאת ההכנה. וישם אותה מצבה שזה כנגד סולם מוצב ארצה. ויצוק שמן על ראשה כנגד וראשו מגיע השמימה. לרמוז שמצד זה המקום היה קישור לכל הדברים. ולהורות על מעלת המקום אמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל אף על פי שלוז היה שם העיר לראשונה. וזה היה שם בטעות כי שמו האמתי הוא בית אל. אחר שהוא מוכן לכל השגה קדושה. ולכן קרא שמו בית אל בנקיבת שם ובהכרזה. בענין שיהיה זה שמו לעולם:
ילקוט שמעוני על התורה
ויקח את האבן אשר שם מראשותיו מה עשה הקב"ה ברגל ימינו הטביע האבן עד עמקי תהום ועשה אותו סניף לארץ. כאדם שהוא עושה סניף לכיפה לפיכך נקרא אבן שתיה ששם הוא טבור הארץ ומשם נמתחת כל הארץ ועליה היכל עומד. שנאמר והאבן הזאת וגו' וענו העליונים ואמרו ברוך אתה ה' האל הקדוש. ויצק שמן על ראשה שופע לו מן השמים כמלא פי הפך. ואולם לוז שם העיר לראשונה למה נקרא שמה לוז שכל הנכנס בה הטריף מצוות ומעשים טובים כלוז. רבנן אמרין מה הלוז הזה אין לה פה כך לא היה אדם יכול לעבור על פתחה של עיר. לוז היה עומד על פתח של מערה והיה הלוז חלול ומן הלוז נכנסים לעיר הדא הוא דכתיב ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת משפחתו שלחו. רבי ינאי בר ישמעאל עבד ליה הפטרה ומה אם זה שלא הלך לא בידיו ולא ברגליו אלא שהראה באצבע נוצל מן הפורענות ישראל שעושין גמילות חסדים עם גדוליהם ועם קטניהם בידיהם ורגליהם על אחת כמה וכמה: