תנחומא בובר
ויקח מאבני המקום. חשב בלבו זקני אברהם משתי נשים הוליד צדיק ורשע, יצחק צדיק וישמעאל רשע, ויצחק אבא מאש אחת הוליד צדיק ורשע, אני שאטול ארבע נשים, כמה רשעים יהיו ממני, א"ל הקב"ה ח"ו כולך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד ז), כיון שהשכים בבקר מצא את האבנים כולם אבן אחת, נתבשר שמטתו שלימה, שנאמר וישכם יעקב בבקר וגו' (בראשית כח יח), א"ל הקב"ה חייך כשם שהאבנים הללו נעשו כולן אחת, כך בניך כולם צדיקים, שנאמר כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה השלמה לך (איוב ה כג).
מדרש אגדה
ויקח את האבן. מלמד שנעשו כל האבנים אחד, ולמה מפני שהיו מתקוטטות זה עם זה, זאת אומרת עלי יניח הצדיק ראשו, וזאת אומרת עלי יניח הצדיק ראשו, נעשה נס ונעשו כולם אבן אחת:
תנחומא בובר
והוציא את אבן הראשה (זכריה שם), זו אבן של יעקב שנאמר וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן וגו' (בראשית כח יח), וכן דניאל אמר חזה הוית עד די התגזרת אבן (חלא) [די לא] בידין וגו' (דניאל ב לד), וכתיב באדין דקו (בחדא) [כחדא] וגו', [ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב] (שם שם לה), ומהו לטור (רם) [רב], מי אתה הר הגדול, ומהיכן הוא בא, דרך ההרים, שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נב ז), באותה שעה ישראל מסתכלין ואומרין אשא עיני אל ההרים וגו' עזרי מעם ה' וגו'.