ישמח משה
ויקח מאבני המקום וגו' (בראשית כח יא). בחולין (דף צ"א ע"ב) איתא, כתיב ויקח מאבני המקום, וכתיב (בראשית כח יח) ויקח את האבן, אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים למקום אחד וכו', וכולן נבלעו באחד. ופירש רש"י (ד"ה נבלעו) נעשו אבן אחד (והובא ברש"י פרשה זו [ד"ה וישם]). ולכאורה הוא דבר תמוה ומבהיל מאד. אבל כאשר נתבונן קצת בענין הבריאה, אין כאן תמיה כי הכל נברא במאמר כי הוא אמר ויהי (תהלים לג ט), והמאמר עדיין קיים והכל תולה וקיים במאמר, והמאמר שהוא סיבת הבריאה, הוא בעצמו סיבת הקיום, וכמ"ש (תהלים קיט פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, וכן בכל הבריאה אין דבר שאין בו הכח האלהי המקיימו, דהיינו כח המאמר אשר נתפשט בכל חלקי הבריאה כנודע. והנה רצונו (הבריאה כנודע, והנה רצונו) ית' מן כל הנבראים שישמשו את האדם השלם, כאשר חכמים יגידו בפסוק (קהלת יב יג) כי זה כל האדם (ברכות ו' ע"ב). ואם האדם מתנהג את עצמו על השלמות האמיתי ומשתמש מן ברואי העולם כדרכו, אזי עולה ומעלה הכל עמו, שזה שלמות הכל שישמשו האדם השלם, וזה תכלית בריאתן והמקווה מהן, ואז כח המאמר יוצא לפועל, שלזה הושם מראש מאמרו ית' בכל הנבראים שנבראו לשמש האדם השלם, וכאשר משמש להאדם השלם, אם כן כביכול המאמר בא לשלמותו ולתכליתו, ואזי מתעורר כח המאמר שבאותו דבר ויהיה הדבר ההוא. והנה יעקב בחיר שבאבות ונקרא איש תם (בראשית כה כז), דהיינו שלם משום שהיה האדם השלם בתכלית, וכן נאמר (בראשית לג יח) ויבא יעקב שלם וגו' ויחן את פני העיר, כי זה חנינה גדולה להמקום ולכל אשר בו שישתמש בו האדם השלם, כי זה תכלית שלמותו ובריאתו. והנה כאשר לקח יעקב האבנים לשכב עליהם, הרי באו לשלמותן האחרון כמו שכתבתי, ונתעורר כח המאמר, וממנו היה מה שהיה כי הוא כח הבריאה, ולכך גם יציאת צדיק מן המקום עושה רושם (ב"ר ס"ח ו'), והבן כל זה. ויש קצת רמז לזה במסילת ישרים פרק א', וכן פירש רש"י על ויקם השדה (בראשית כג יז, ד"ה ויקם), תקומה היתה לו, והבן.
ישמח משה
בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל (בראשית מט כז). הנה ידוע כי שלל יקרא הון אף שאינו גזל, כמו כמוצא שלל רב (תהלים קיט קסב), וכן מלת עד שהוא תרגומו של שלל. ובהקדים מ"ש בפרשת ויגש בפסוק (בראשית מה כב-כג) ולבנימין נתן וגומר, (בראשית מה כג) ולאביו שלח כזאת וגו', עיין שם. ובהקדים מה שהוכחתי במקום אחר באה"ע סימן ל"ז סעיף א' בהפלפול שכתבתי על מג"ש באות כ"ה דמעשה ידיו של גדול הסמוך על שלחנו הוא לאביו בודאי, אף למאן דאמר דהמתנה לעצמו, וכן מבואר בירושלמי שהביא הדרכי משה בסי' ע"ח. ונקדים עוד מ"ש הבית יוסף בבדק הבית בחו"מ סוף סימן קע"ז, דבן שחלק מאביו, היינו שחלק מעיסתו, הא בלאו הכי אף על גב דידע אביו ושתק לא מחיל, ועיין עוד בדרכי משה בסי' ע"ח בשם הגהת מרדכי שניות פרק קמא דבבא מציעא, דאף אם הוא לאביו, מכל מקום אינו מוריש פעולת אחד מבניו לשאר אחין, ושם בהגה"ה מרדכי עצמו מבואר, ודומה לזה שאמרו (כתובות מ"ג ע"א) אין אדם מוריש זכות בתו לבנו. ונקדים עוד דחייו של אדם נקרא בקר בעניני עולם הזה, ופטירתו יקרא ערב בעניני עולם הזה. ונקדים עוד דהזוהר (ח"א רמ"ז ע"ב) כתב דבר אחר זאב יטרף, זכו למארי דבבי לשון מטרף, טרף נתן ליראיו (תהלים קיא ה), וגם איתא בזוהר (ח"א רמ"ז ע"ב) בפירוש הראשון דלא בנימין הוא זאב, אלא המזבח דהוא אוכל בשר, עד כאן. מזה נראה דענין טבעו של זאב לאכול בשר. ונראה דעל זה מרמז הר"ת של זא"ב, "זה "אוכל "בשר. ועל פי זה נאמר לדרכינו כי בנימין היה תמיד סמוך על שלחן אביו, מאחר שיושב תמיד עמו בבית אביו ולא עזבו, שנאמר (בראשית מד כב) ועזב את אביו ומת, ולזה מרמז הר"ת של זאב יטרף, "זה "אכל "בבית "יעקב "טרפו "ריחמו "פרנסו, (טרפו ר"ל לחם חקו), ואם כן שמא תאמר שמה שהרויח לקח אביו, לזה אמר בבקר בקרו של יעקב, דהיינו בחיים חיותו יאכל עד, היינו שלל והון מה שהרויח ולא לקחו אביו, ושמא תאמר כי ינוכה לו עכשיו ולא יטול חלקו בירושה, לזה אמר ולערב, דהיינו ערבו של יעקב יחלק שלל, יטול חלק בהון כי אינו מוריש פעולתו לבניו כנ"ל. והורה לנו בזה כמה דינים מדיני התורה ולא דבר קטן הוא, כי כל מה שפירשו המפרשים, הוא או פשט כהראב"ע עיין שם, או רמז כתרגום ורש"י, או סוד כהזוהר, ושלי הוא דרך דרוש כי התורה נדרשת בפרד"ס. והנה מהנ"ל נצמח הרמז והסוד כי גבוה מעל גבוה וכו', דאף שהפירוש הנ"ל מדבר בגשמיות, היא באמת ברוחניות כמו שפירשתי הפסוק (משלי א כג) אביעה לכם רוחי, (עיין בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום). והענין הוא על דרך שפירשתי הפסוק (תהלים קי"א) טרף נתן ליראיו, ונמשך לזה (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד וגו', וכמו שנאמר (שמות כד יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ונאמר (שמות יח יב) לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים, ואמרו רז"ל (ברכות דף ס"ד ע"א) כל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה, כאלו נהנה מזיו השכינה. והנה מזה תבין כי לא דבר קטן הוא לאכול תמיד בשלחנו של יעקב בחיר שבאבות, דהוי כנהנה מזיו השכינה בכל עת וכמקריב קרבנות, ובודאי נצמח הארה גדולה ודבקות גדול מזה, ולכך נעשה אכסניא לשכינה, ונשאר זה דבוק בזרעו ובנחלתו, ועל כי היה כמקריב קרבנות וכשירים הנאכלים, על כן מקריבין קרבנות בחלקו ומפליגין חולקיהון באחסנתא. וגם ידוע מה שפירש רש"י על הפסוק (בראשית כג יז) ויקם השדה וגו' (ד"ה ויקם), תקומה היתה לו, וכמו שכתבתי על הפסוק (בראשית כח יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו (בפרשת ויצא ד"ה ויקח מאבני), וכמו שמצינו (ב"ר מ"ב ח') שנגלה באלוני ממרא (בראשית יח א), הואיל והיה שם צדיק, על כן ענין גדול היה ליעקב שיהיו חפציו ביד בנימין, שהעידו עליו (שבת נ"ה ע"ב) שמת בעטיו של נחש, על כן מהדרוש הנ"ל שכתבתי, נצמח הרמז של רש"י, ותרגומו, והזוהר, ומדרשים, והבן. ולפי זה נ"ל הר"ת בענין אחר, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו' (הושע יד י), כי עשו הרשע נטרד לחרפות על ידי אכילה שאכל פעם אחת בבית יעקב, כמבואר בבראשית רבה (ב"ר ס"ג י"ט) עיין בנזר הקודש שם, ובנימין הצדיק זכה לכל השבח הואיל ואכל בבית יעקב. ועל פי זה הר"ת זאב יטרף, "זה "אכל "בבית "יעקב "טיהרו "רממו "פירשו, ר"ל מכל גשמיות וחומריות, כמו שנאמר ביוסף (בראשית מט כו) נזיר אחיו, ומתרגמין פרישא דאחוהי, והבן. ועל פי זה יתבאר גם כן הפסוק (ברכה, דברים לג יב) לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, כלומר שבנימין ישכון תמיד אצל מי שהשי"ת חופף עליו כל היום, כי היה תמיד באהלו של יעקב אשר השכינה שם היתה שורה תמיד, על כן ובין כתפיו שכן, כפירוש רש"י (ד"ה ובין) בגובה ארצו היה המקדש בנוי, והבן.