צרור המור על התורה
ולהורות על מעלת יעקב בהשגה זו בין בהווה בין בעתיד. אמר ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. כי לא היל"ל אלא ויעל מעליו אלהים. ולכן כתב הרב הגדול ז"ל איני יודע מה מלמדנו. והנראה כי זה הפסוק מורה על מעלת השגת יעקב. לפי שידוע כי שאר הנביאים מלבד מרע"ה היתה השגתם באספקלריא שאינה מאירה. ולכן לא היתה השגתם שלימה אלא ברעש ובקולות. כמו שקרה ליחזקאל ולישראל במתן תורה. עד שלסבת זו לפעמים היו זעים וחרדים ונבהלים ומתנועעים ממקום למקום. כמו שאמר במתן תורה וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ואמר בדניאל וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו אתי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. ואמרו ז"ל מי הם אלו האנשים חגי זכריה ומלאכי. ואין לתמוה על זה כי דניאל לא היה נביא ולא חרד. והם היו נביאים וחרדו. לפי שלפעמים צורף גדול אחד יתמה ויחרד כשיראה לנפח אחד עושה מחט ברזל אחד. לפי שאינו אומנותו. וכן דניאל היה אומן במראה הזאת שהוא כמו חזיון. והאחרים היו נביאים והיו תמהים וחרדים שלא היתה אומנותם. ואפי' רבי עקיבא אמרו עליו כשהיה מתפלל היו מניחים אותו בזוית זו ומוצאין אותו בזוית אחרת מרוב התבודדתו וממוראו של שכינה. אבל משה רבינו עליו השלום שהיתה נבואתו באספקלריא המאירה לא היה מתפעל ולא היה מתנועע. אלא כאשר ידבר איש אל רעהו. ויש בזוהר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. בלי זיע וחרדה ובלי התפעלות בגופו ובדעתו. בענין שמיד שב אל המחנה כאלו לא נדבר עמו. ואף יהושע נערו ותלמידו לא ימיש מתוך האהל בזמן הדיבור. ולא היה מתפעל ממנו. אבל שאר הנביאים היו מתפעלים ומתנועעים ממקום למקום ממוראו של שכינה. ולכן אמר ביעקב עליו השלום ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו. להורות על מעלתו שהורגל בנבואה פעמים שלש. כאומרו ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל. וכתיב וירא אלהים אל יעקב עוד. וחזר ואמר ויאמר לו אלהים וחזר לומר ויאמר לו אלהים אני אל שדי. עד שלרוב הרגלו בנבואה לא היה מתפעל וזע וחרד ומתנועע ממקום למקום. אלא במקום אשר דבר אתו אלהים עלה מעליו אלהים ולא במקום אחר כשאר נביאים. ולכן אמרו שופריה דיעקב כעין שופריה דמשה. ואמרו שראוי היה יעקב שתנתן התורה על ידו אלא שלא הגיע הזמן. ולכן תמצא שכתב בכאן ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן מה שלא כתב במקום אחר. להורות לשם על השגתו ומעלתו. ולא די זה אלא שקרא למקום אשר דבר אתו אלהים בית אל. מוכן לכל השגה כאלו היה בית אל. וזה השם נשאר לעולם על מעלתו. וזהו ויסעו מבית אל ותלד רחל ותקש בלדתה. להורות כי לא שלו ולא שקט אלא בכל מסעיו היו ייסורין באין עליו מלבן ומעשו ומדינה ומדבורה. וזה האחרון הכביד בעוד כברת ארץ לבא אפרתה מתה רחל ולא נתנו לו מקום להכנס לעיר. וכל זה לטובתו ועל פי הדיבור כמאמרם זכרונם לברכה ברחל. וכן דבורה לכפר על מעשה שכם. וכל זה לפי שלא נתן מקום ליצר הרע לשלוט עליו כדכתיב וירא כי לא יכול לו. אבל נגע בבת עינו היא רחל. ולכן כתיב ותקש בלדתה כי קושי הלידה בא מצד הדין שנקרא אבן ומכשול. ולכן נקרא מושב היולדות אבנים ומשבר שמצד אבן נגף בא. ולכן צותה תורה שבר תשבר מצבותיהם. ואמר בצאת נפשה כי מתה. להורות על מעלתה שבעת יציאת נפשה וצערה קראה שמו בן אוני בן צערי בן אבלי וראתה ענין פלגש בגבעה. וכל העתידות של שבט בנימין כמו שפירשתי בפרשה של מעלה. ואמר ויצב יעקב מצבה על קבורתה. להורות שראה יעקב שהדבר היה מאת השם יתברך שתהא עזרה לבניה דכתיב קול ברמה נשמע וכו'. ולכן הציב עליה מצבה. ולהורות שענין קבורה זו היתה לעתיד. אמר היא מצבת קבורת רחל עד היום הידוע יום הגאולה:
ילקוט שמעוני על התורה
מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר תבוא מארה לאדם שהוא אוכל קודשים בלועו. תני ר' חייא תבוא מארה לאדם שהוא נהנה מן ההקדש ואין קודש אלא ישראל שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. ואחר נדרים לבקר איחר אדם נדרו נתבקרה פנקסו. ואחר נדרים לבקר צריך מכות כמה דאת אמר בקורת תהיה. ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל וגו' בשעת עקתא נדרא. בשעת רווחא שטפא. מהולתך טרשא אקיש עלה . קום עלה בית אל קום עלה לביתו של אל. ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך מה עשו נודר ואינו מקיים אף את נודר ואינך מקיים. ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו וגו' אין אנו בקיאים בדקדוקי עבודה זרה כיעקב אבינו דתנינן מצא כלים ועליהם צורת חמה צורת דרקון יוליך לים המלח. אמר ר' יוחנן כל כסות בכלל עבודה זרה. ויתנו אל יעקב את כל אלקי הנכר ר' ישמעאל בר' יוסי סליק לצלאה בירושלם עבר בהדין פלטנוס וחמתיה חד שמראי א"ל לאן את אזיל א"ל למצלא בירושלם א"ל ולא טב לך למצלא בהדין טורא בריכא ולא בביתא קלקלתא. א"ל אומר לכם למה אתם דומין לכלב שהוא להוט אחר הנבלה. כך לפי שאתם יודעין שעבודה זרה טמונה תחתיו שנאמר ויטמן אותם יעקב לפיכך אתם להוטין אחריו. אמרין דין בעי מינסבה קם וערק בליליא . כי שם נגלו אליו (כתוב ברמז י"ו). ויסעו ויהי חתת אלקים בג' מקומות נתכנסו אומות העולם לעשות מלחמה עם בני יעקב ולא הניחן הקב"ה שנאמר ויסעו ויהי חתת אלקים. שנית בימי יהונתן שנאמר ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלקים (וירב ביער לאכול). שלישית בימי יהושע אמר ר' אלעזר בקשו לרדוף ולא הניחן הקב"ה והיכן נתכנסו בחצור הדא הוא דכתיב כל הערים העומדות על תלם וגו'. במסורת שרפה. הקב"ה אמר למשה ומשה אמר ליהושע. ויבוא יעקב לוזה למה נקרא שמה לוז וכו' (לעיל פסיקתא) ותמת דבורה מינקת רבקה וגו' לשון יוני הוא אלון אחר. עד שהוא משמר אבלה של דבורה באתה לו בשורת אמו הדא הוא דכתיב וירא אלקים אל [יעקב] עוד [ויברך אותו] מה ברכה ברכו ברכת אבלים ברכו הדא הוא דכתיב יזכר עון אבותיו וחטאת אמו אל תמח וכי אבותיו של עשו רשעים היו צדיקים היו יצחק אביו אברהם זקנו אלא חטא שחטא על אבותיו. אבהם גרע חמש שנים משנותיו. יצחק כהו עיניו. רבקה מתה והוציאו מטתה בלילה. אמרי מאן יפוק קמוה יצחק כהו עיניו יעקב בבית לבן יפוק רשיעא קומה דימרון ליטי ביזיא דהכדין אינוק. הוציאו מטתה בלילה אף הכתוב לא פירסם מיתתה אלא מן הצד ויקרא שמו אלון בכות. עד שהוא משמר אבלה באתה לו בשורת אמו. יצא מארם נהרים ובא לו לסוכות עשה שם י"ח חודשים שנאמר ויעקב נסע וגו' ובית אל עשה ששה חודשים מקריב עולות וזבחים יצא משם נולד בנימין ומתה רחל בדרך. בו בפרק מתו רבקה ודבורה ונמצאת רחל מתה בת שלושים ושש שנה ולאה לא עברה על ארבעים וארבע שנה ורחל ולאה נשאו בנות עשרים ושנים שנים. בא לו אל יצחק אביו ושמשו עשרים ושנים שנה אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה בו בפרק מתה רחל כתיב עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ויסעו ויהי חתת אלקים ונחמתני בברכת אבלים: