צרור המור על התורה
שמעון ולוי אחים. בעצה אחת היו על שכם ועל יוסף. כלי חמס מכרותיהם נהגו בחמס בארץ מגורותם. וכן נהגו בכלי חמס וגזל על שמכרו ליוסף וזהו מכרותיהם. וכן רמז שאע"פ ששמעון ולוי היו אחים. שמעון פתה ללוי. כי לפי קדושתו של לוי לא היה ראוי לו להיות חרב צמודה במתניו. כי אין זה אומנתו אלא לעסוק בתורה דכתיב יורו משפטיך. אבל לא ספרא וסייפא וזה האומנות הוא כלי חמס לו. ואחר שהם עשו מה שעשו בשכם בלא עצתי. כדכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי והוא מיותר. אלא לומר שעשו זה בלא עצתו כאלו לא היו בניו. לזה אמר בסודם אל תבא נפשי. אחר שהם עשו בלא עצתי. ויצאו מן השורה. וזהו וברצונם עקרו שור אחר שנתרצה דעתם משכם שהרגו. עקרו את השורה שהרגו אנשי העיר בלי פשע וכו'. ורמז באומרו בסודם אל תבא נפשי. בסוד שניהם לא יבא אבל בסוד האחד שהוא לוי יבא. כאן נתן ללוי סוד התורה שנקרא סוד ה' ליריאיו. ובקהלם אל תחד כבודי. אבל בקהל האחד שהוא לוי יבא. זהו סוד הקרבנות שמקרב ומקהיל הדברים של מטה בשל מעלה. ומכאן נתן לו משה סוד התורה והקרבנות דכתיב יורו משפטיך ישימו קטורה באפך. וכל זה לפי שהפרידם יעקב זה מזה. ואמר ארור אפם כי עז כנגד יוסף אחיהם. ועברתם כי קשתה כנגד שכם. אחלקם ביעקב בענין שלא יהיו מחוברים. וכבר הארכתי בזה בלידת שמעון ולוי. ובזה הייתי מתנבא ואיני יודע בפרשת ויצא יעקב. ועכשיו זיכני השם ומצאתי מאמר אחד מסייע לדברי. שאמרו אחלקם ביעקב ברכו שיעמיד שמעון סופרים בבתי כנסיות ותלמידים וחזנים. ואפיצם בישראל בירך ללוי שיעמיד חכמים בבתי מדרשות מורים הוראות בישראל. ואין ואפיצם אלא לשון הוראה שנאמר יפוצו מעינותיך חוצה. וכן משה מברכו יורו משפטיך ליעקב. מלמד שעל פיהם יהיו כל ההוראות שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ריבי פרה ועגלה ערופה ונגעי בני אדם ובתים ובגדים ע"כ יורה על מה שאמרתי. וכך אמרו שמשה כללו לשמעון בברכת יהודה באומרו שמע ה' קול יהודה. ואין שמע אלא שמעון שנאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי כדי שיתיר מיהודה משל לשור שעסקיו רעים וכו' מלמד שהתפלל משה על שמעון בצער את מעלה אותה מתוכה. ואל עמו תביאנו שקרבו עם יהודה שנאמר ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי וגו'. ידיו רב לו בשעה שנאמר ויקחו שני בני יעקב וגו'. ועזר מצריו תהיה שנאמר ויסעו ויהי חתת אלהים. ולפי שלא ברכו בפירוש לא העמיד שמעון שופט וכו' ע"כ. הרי לך מפורש שאף עפ"י שקנטרו יעקב. ברכו בתוך תוכחתו. וכן משה בירך לשמעון בתוך ברכת יהודה. והטעם לפי ששמעו תוכחת אביהם. ולכן תמצא שאמרו רז"ל שזכו אלו השלשה שבטים הראשונים להתיחס במצרים עם משה ואהרן. אמר רבי אלעזר אע"פ שקנטר יעקב שלשה שבטים הראשונים. לפי שקבלו תוכחת אביהם הוא מונה אותם לעצמם בספר ואלה שמות אצל משה ואהרן. שנאמר אלה ראשי בית אבותם בני ראובן וגו' ובני שמעון וגו' ואלה שמות בני לוי. ובתחלת הפרשה כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ואחר כך אמר אלה ראשי בית אבותם ולבסוף ותלד לו את אהרן ואת משה הרי ראובן ושמעון ולוי מיוחסים באמצע לקיים מה שנאמר אוזן שומעת תוכחת מוסר בקרב חכמים תלין. עיין בלידת לוי ותראה דברים נפלאים:
ילקוט שמעוני על התורה
ויזכר אלקים את רחל בראש השנה נפקדה (כתוב לעיל ברמז צ"ג). זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל חסד זה אברהם שנאמר חסד לאברהם ואמונתו זה יעקב שנאמר תתן אמת ליעקב. לבית ישראל ישראל סבא. מי היה ביתו של יעקב אבינו לא רחל. בכולן כתיב בני לאה בכור יעקב ראובן. בני זלפה שפחת לאה. בני בלהה שפחת רחל. וברחל כתיב בני רחל אשת יעקב.
ילקוט שמעוני על התורה
דבר אחר כמחולת המחנים אנו חוטאים ומוחל לנו, אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו [כנגדם] ולא היה יכול ליגע בהם שנאמר וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, התחיל לומר מי יכול ליגע באלו בני אדם שכל אחד ואחד יושב על דגלו. אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו ומה תלמוד לומר על דגלו באותות, אלא בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם אמר לבניו ושכבתי עם אבותי, חזר על כל בניו וברכן ופקדם, אמר להם כשתטלו אותי ביראה ובכבוד טלו אותי, ולא יגע אדם אחר במטתי, ולא אחד מן המצריים, ולא אחד מבניכם, מפני שיש בהם שנשאו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו בניו לו כן כאשר צום, בניו ולא בני בניו. וישאו אותו בניו ארצה כנען, היאך צום אמר להם יהודה יששכר וזבולן יטענו [מטתי] מן המזרח, ראובן ושמעון וגד מן הדרום. דן אשר ונפתלי מן הצפון. יוסף אל יטעון מפני שהוא מלך, ואתם צריכים לחלק לו כבוד. ולוי אל יטעון למה שהוא טוען את הארון, ומי שהוא טוען ארון של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת, אם עשיתם כן וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם, עתיד הקב"ה להשרות אתכם דגלים, כיון שנפטר טענו אותו כשם שצוה אותם, כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקב"ה הרי השעה שיעשו דגלים כדרך שבשרם אביהם, מיד אמר הקב"ה למשה עשה אותם דגלים לשמי [אמר משה אם] מתחיל אומר לשבט יהודה שישרו במזרח הוא אומר אי אפשר לשרות אלא בדרום, וכן כן שבט ושבט כיוצא בו, א"ל הקב"ה למשה אין צריכין לך בדבר הזה, מעצמן מכירין דירתן, למה שצוואת אביהם בידם היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם דבר כשם שהקיפו מטתו כך יקיפו את המשכן, מנין שנאמר איש על דגלו באותות לבית אבותם: