צרור המור על התורה
אחר כך צוה אלה יעמדו לברך את העם. לפי שהוא לא היה עובר לארץ רצה לתת להם סדר הברכה והקללה. וזהו שאמר אלה יעמדו לברך את העם שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. לפי שהיו כולם בני גבירה וראויים לברכה יותר מהאחרים. ואע"פ שהיה ראוי שיהיה ראובן לצד הברכה אחר שהוא בכור וראשון לכל הדברים. לא רצה לעשות כן לסבה ידועה שנפרש בעז"ה משום מעשה בלהה. והכניס לשמעון ולוי לפי שהם אחים וכלי חמס מכרותיהם מצד הדין. לא רצה לתת להם יותר דין והעמידם על הברכה לבטל מהם חוזק הדין. שמעון הוא דין במעשה זמרי וזהו ש"ם עו"ן. לוי הוא דין כדכתיב והעבירו תער על בשרם. ולכן לא העמידם על הקללה. יהודה הוא מלך ויששכר בעל תורה. ויוסף ובנימין היה בחלקם משכן שילה וירושלם כי שם צוה ה' את הברכה. ולכן אין ראוי שיעמדו לצד שמאל. וכן שמעון העמידו על הברכה לפי שלא היה בדעתו לברכו לא רצה להעמידו על הקללה. והעמיד על הקללה ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. לפי שהיו הד' בני השפחות רצה לתת בן גבירה אחד עם ב' בני שפחות. ונתן לזבולון עם דן ונפתלי לפי שזבולון היה עמוד התורה ומקיים ומפרנס ליששכר. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ולא נאמר ללומדים בה. ואחר שהוא עץ חיים. ראוי שיהיה עם אלו השנים לצד הקללה ליתן להם חיים. ולכן לא סמך זבולון אצל ראובן והעמיד לראובן עם גד ואשר. לפי שהיה בכור ביחס והיה בעל תורה כאומרו כחי וראשית אוני. ואמרו אין כח אלא תורה שנאמר גבורי כח עושי דברו. וכה"א בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר וגו' ולמה נקרא שמו בארה שהיה בארה של תורה וכו'. ולכן צרף ראובן עם גד ואשר. להגין עליהם בתורתו. כמו שצירף לזבולון עם דן ונפתלי לפי שהיה מחזיק ידי התורה. וכן צרף ראובן עם גד ואשר לפי שראובן רצה להיות עם גד בחוצה לארץ שהיא ארץ טמאה וארורה ושמע לעצת גד שנאמר ויאמרו בני גד ובני ראובן. לכן צירף משה לראובן עם גד בענין הקללה. ובמדרש אמרו שהטעם שצירף משה לראובן עם המקללים. כדי להודיע לישראל שלא חטא במה שאמר וישכב את בלהה פלגש אביו. ואמרו בפסוק אז חללת יצועי עלה א"ל אביו בני אין לך רפואה עד שיבא אותו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. ויפרסמך שאתה נקי מגופו של מעשה ויבקש רחמים עליך על החלול. ויתיר אותך מירחוקך ויקרבך. וכיון שנמסר המעשה למשה כשבקשו ישראל להכנס לארץ. אמר משה הרי השעה שאודיע לישראל שראובן נקי מאשת אביו. מה עשה העמיד ו' שבטים לברך בהר גריזים והעמיד ו' מקללים על הר עיבל והעמיד לראובן עם המקללים. לפי שהיו ישראל אומרים על ראובן שעשה אותו מעשה דכתיב וישכב את בלהה. ידע משה שלא היו הדברים אמת כד"א פחז כמים אל תותר ומסר לו יעקב אביו המעשה. לפיכך אמר משה יעמוד ראובן עם המקללים בשביל שיאמר ארור שוכב עם אשת אביו. שהרי אמרו חכמים החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. כיון שפתח פיו שבטו של ראובן ואמרו ארור שוכב עם אשת אביו. ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי ונקי מאותו מעשה. ומתי בקש משה רחמים עליו וקרבו. בשעה שבא לברך את ישראל דכתיב יחי ראובן. מה ראה משה שהתחיל ואמר ה' מסיני בא והלא בראש הדברים היה ראוי לומר יחי ראובן. משל למלך שנכנס למדינה והיה ראש המדינה שלהם חבוש בבית האסורים. יצאו הכל לקראתו והיו משחקים ומרקדים לפניו. אמר המלך כל הקלוס הזה למה אמרו לו מפני שראש המדינה שלהם חבוש. אמר המלך גוזר אני מיד שיוציאוהו. כך היה משה שולל והולך כל הפרשה כולה ואומר וזאת הברכה. אמר לו הקב"ה למשה כל הקלוס הזה למה. אמר לו בשביל ראובן יחי ראובן. אמר לו הקב"ה ואל ימות. ובמה ידע משה וכל ישראל שהקב"ה מחל לו לראובן. אמרו שנים עשר אבנים היו על לבו של אהרן למספר שבטי ישראל דכתיב והיו על לב אהרן. והיו כולן מבהיקות חוץ משל ראובן שהיה אבנו כהה אורה. וכשראה אותה משה וכל ישראל שהיתה מבהקת ידעו שמחל לו הקב"ה והיה מן המנין. דכתיב ויהי מתיו מספר ואין מספר אלא מנין כד"א למספר שבטי ישראל שעלה במנין השבטים. ומפני מה נתרחק ראובן עד משה לפי שלא ביקש מחילה מאביו ולא פייסו ע"כ. הרי מפורש לפי המדרש טעם נכון למה צירף ראובן עם המקללים. שהוא כדי לפרסם לישראל שלא חטא באשת אביו. ושמעון היה ראוי להיות עם המקללים. אחר שהיו אחים וכלי חמס מכרותיהם ראובן ושמעון. אלא לפי שמשה לא היה בדעתו לברכו עם השבטים לכן לא רצה לצרפו עם המקללים. וכמו שאז"ל אחד עשר ארורים נכתבו כאן כנגד אחד עשר שבטים. וכנגד שבטו של שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בלבו לברכו. ואע"פ שתמצא בכאן י"ב ארורים עם ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. לכל השבטים יחד ולא לאחד פרטי:
צרור המור על התורה
בלידת ראובן כתיב ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי. ובברכת יעקב כתיב ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר וגו'. ובברכת משה כתיב יחי ראובן ואל ימות. הנה לאה קראה שמו ראובן סתם ולא אמרה ראובני. אלא ראובן כלומר ראו בן. ולא פירשה ממי הוא. ובזה רמזה כל מה שאמר יעקב ראובן בכורי אתה וגו' פחז כמים אל תותר. כי היא רמזה במאמרה כי זה הבן היה כמו גנוב. בסבת תחבולת לבן הרשע שהחליף לאה ברחל. ויעקב חשב שהיתה רחל בענין שביאה זו היתה בטעות ובלא דעת. כי שמוש מצוה זו צריך להיות בדעת ובכוונה שיתן דעתו באשה זו ולא באשה אחרת. ולא לחנם כתב בתורה וידע אדם עוד את אשתו. ולא כתב ויבא אדם אלא וידע לפי שהטפה זרעית היא מן הדעת. שהוא מקום הדעת והתבונה. בענין שהורה שהאדם ידע ויכוין במחשבתו באשה זו ולא באשה אחרת. בענין שיהיה זרע ברך ה'. ולכן אמרו אשר פריו יתן בעתו זהו עונת ת"ח משבת לשבת. כי הוא פרי עץ הדעת. וזה ענין גדול מסודות התורה. ולפי שנמצא פיסול ומינות באיש היוני הבליעל. אמר כי חוש המישוש חרפה היא לנו כי זה שקר גמור. כי היא מעלה גדולה באדם וקדושה. ולכן אמרו צריך האדם לקדש עצמו בשעת תשמיש. בענין שידע ויכוין באשה זו ולא באשה אחרת. והנה יעקב שגג בזה שחשב שהיתה רחל והיתה לאה. בענין שלא היו הפועל והכוונה כאחד טובים. ולפי שידעה לאה זה קראה שמו ראובן סתם. ולא אמרה בני או בן יעקב. אלא ראובן ולא פירשה ממי הוא. ומאלו הדברים של לאה לקח יעקב מה שאמר ראובן בכורי אתה. כלומר איני יכול להכחיש שאתה בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי במחשבתי שחשבתי שהיתה רחל. ולכן לא אמר ראובן בני אתה. כי בנו האמיתי היה יוסף. לפי שהכל הולך אחר הכוונה. ולכן אמר בו ויקרא לבנו ליוסף. בנו ודאי. כי בו היתה מחשבתו. ולכן חזרה אליו הבכורה כאומרו ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל. ולכן אמר יעקב ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. כי אתה טפה ראשונה שלי. ועל זה בהכרח אתה בכור ויתנו לך אחיך כבוד. וזהו יתר שאת. וכן תהיה בעל גבורה עז כנמר. וזהו ויתר עז. אבל יש לך לידע כי זה אינו דבר קיים אלא דבר מקרי. כמו שנולדת על צד הקרי וההזדמן. וזהו פחז כמים אל תותר. וזה לפי שעלית משכבי אביך. לא אמר משכב אלא משכבי שנים. האחד עלית ונסתלקת מעל משכבי. כי מחשבתי לא היתה בך אלא ביוסף. והשני מה שכתב וישכב את בלהה פלגש אביו שעלה למשכב אביו. ובלבל יצועו. ואיחר אביו מלשמש שמוש מצוה. וזהו ישכב. וכן תמצא בבני עלי אשר ישכבון את הנשים. חס ושלום שיעשו דבר כזה. אלא לפי שהיו נוטים אחרי הבצע והיו מענות את הנשים הבאות לשאול להם על וסתם ודמם. ולפי שהיו מאחרים אותן לבעליהן קראן הכתוב אשר ישכבון את הנשים. וכן וישכב את בלהה שאיחר שימוש אביו בבלבול המשכב. וזהו כי עלית משכבי אביך. ולפי שחללת יצועי באלו השני דברים עלה מי שרגיל לירד על משכבי: