צרור המור על התורה
וענין אלו הנגעים כבר רמזתי לך מהיכן באו. מכח חטא של אדם הראשון. ולכן אינם באים אלא על עון וטומאה. ולכן נסמכו אצל פרשת מאכלות אסורות. להודיענו כי מצד המאכלות אסורות והדברים הטמאים והמשוקצים. מתהוים חלאים רעים ונאמנים ליסר האדם. ואף אם נודה שבאו מצד הלחות הרעות. הלחות הרעות יולידום המאכלים הגסים והעבים הבאים מכח הטומאה. ואין ייסורין בלא עון. ולכן אמרו על י' דברים נגעים באים. כנגד י' הדברות וי' מאמרות שבהם נברא העולם. וזה כופר בהם מצד גאותו וגובה לבו. ומצד לשון הרע שמדבר מחבירו. ומכאן בא עד שאומר שפתינו אתנו מי אדון לנו. שכופר במי שאמר והיה העולם. וכן על צרות העין שחושב שכל העולם שלו. ואינו רוצה ליהנות לשום בריה. לפי שכופר בשם הנותן כח לעשות חיל. ואומר בכח ידי עשיתי ובהשתדלותי כי נבונותי. וכופר בשם ה' שהוא שם של ד' אותיות. ולכן מביא עליו הש"י ד' מיני נגעים הכוללים. ולהם מינים וגוונים כלולים בד' שמות. והם שאת וספחת ובהרת וצרעת. ולהם תולדות רבות. בענין שהשם בכחו מעפש כחו וכוחותיו וליחותיו ויסודותיו שמורכב מהם. שהם ד' יסודות אשר עליהם נבנה הבנין. ורצה הש"י שיכיר האדם כי לא בכחו יירש ארץ והכל בידו כחומר ביד היוצר. ואחר שהש"י בראו שלם בכחו ובאיבריו והוא רצה להשחית ולחבל מעשיו בעונותיו. והוא רצה לרדוף אחר החמדה והגאוה וחלול השם ושבועת שוא וע"ז ולשון הרע וצרות העין. רצה השם יתברך להביא עליו נגעים בגופו ובאיבריו. בענין שיכיר שאע"פ שיש לו ידים ורגלים ועינים לראות ואזנים לשמוע. כי ספו תמו מן בלהות. כי אין לו ידים ורגלים ועינים. בענין שבידים ורגלים שחטא ילקה. ובהלב שחמד ונתגאה יהיה מקור משחת ויתעפש ויחלה בנגעים גדולים. ולכן נתחלקו הנגעים בעור ובבשר ובראש ובזקן ובכל גופו. כאומרו והנה כסתה הצרעת את כל בשרו. וכן ברגליו כאומרו מראשו ועד רגליו. וזה כענין שאמרו באותם שנדמו לאדם הראשון באיבריהם שבכולם לקו. שמשון בכחו. צדקיהו בעיניו. אסא ברגליו. אבשלום בשערו. שאול בצוארו. וזה לפי שהש"י נתן להם מתנות טובות לדמותם לאדם הראשון שנברא בצלמו. בענין שבהם יעבדוהו. ובאותם איברים עצמם נתגאו והתריסו נגד השי"ת. דין הוא שילקו בהם. ולכן אבשלום נתגאה בשערו והתריס נגד אביו שבשמים ונגד דוד אביו. ראוי ללקות בשערו. וכן צדקיהו בעיניו ואסא ברגליו ושאול בצוארו שלא חששו לצווי השי"ת. ושמשון בכחו ואחר שבעל בת אל נכר ונתן לאחרים חילו ובחר והלך אחר מראה עיניו ואמר אותה קח לי לאשה כי ישרה היא בעיני. ולא בעיני המקום. לכן נקרו פלשתים עיניו. וכבר פירשתי במסכת אבות שאלו הה' רמוזים במשנת הוי עז כנמר וקל כנשר וכו'. עז כנמר לפי שהנמר היא בריה קטנה ויש לה עזות להלחם עם הארי. וכן אבשלום היה לו כח בגאותו להלחם עם אביו שנקרא גור אריה. ואבשלום בשערו דימהו לנמר. לפי שנאמר בו היהפך כושי עורו ונמר חברברותיו. ואלו החרבורות הם בשער הנמר. וקל כנשר אמר כנגד צדקיהו דכתיב ביה ואת עיני צדקיהו עור. ולזה דמהו לנשר דכתיב ביה כנשר יטוש עלי אוכל. לפי שיש לנשר ראות מאד. והיא פורחת למעלה עד שכנפיו נשרפות. ומשם צופה ומביט למטה למקום רחוק עלי אוכל הראוי לה. ורץ כצבי כנגד אסא ברגליו דכתיב ביה חלה את רגליו. ודמהו לצבי כאומרו וקל ברגליו כאחד הצבאים. וגבור כארי כנגד שמשון שנקרא אריה דכתיב דן גור אריה. וכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. שהוא דוד שנקרא אריה. וגבורת שמשון היתה למעלה מכל הגבורות. לפי שהיה יחיד בלי רכב וסוס ועם רב. אלא שהיתה הגבורה לרעה. ולכן לקה כנגד כולם. בעשרו ובעיניו וברגליו שאסרוהו ובכל גופו. לפי שהוא חטא בכל אלו האיברים. וגבור כארי ג"כ כנגד שאול. שאע"פ שהיה יודע שימות במלחמה. עכ"ז הלך ולא חשש ולקה בצוארו. דכתיב ביה משכמו ומעלה גבוה וגו'. ואח"כ ויקח שאול את החרב ויפול עליה וגו'. ולכן דיני הש"י הם מדה כנגד מדה. במה שהאדם חוטא ומתגאה בו לוקה. בענין שיראה דיני הש"י וישוב בתשובה ולא יתגאה:
צרור המור על התורה
וזהו על כן הנאמר בשבט לוי. וזהו על כן לא היה ללוי חלק ונחלה. לפי שהם טרודים בעבודת בית המלך להקריב קרבנות ולברך את העם ולא היה להם פנאי לחרוש ולזרוע שהם דברים גופניים אלא בדברים רוחניים מהש"י וברכותיו. וזהו על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם ישראל ה' הוא נחלתו להזכיר את השם ולברך יברכך ה' יאר ה' ישא ה'. וזהו ה' הוא נחלתו. וראוי שיהיהלו פרס מזומן מבית המלך בענין שלא יהיו טרודים בשום דבר. אלא בברכת השם היא תעשיר. ולכן כתיב בלוי על כן. וכן ביהודה על כן קראה שמו יהודה לפי שמיהודה יצא המלכות. ולמלך ראוי לברך הש"י באילו ק' ברכות. ולהורות לנו ולירא מפניו כדכתיב וכתב לו את משנה התורה הזאת למען ילמד ליראה את השם והיתה עמו וקרא בו. לפי שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה כדכתיב כי שם ה' אקרא. וכן ראוי למלך לברך את העם כמו שמצינו במשה עליו השלום שהי' בישורון מלך וכתיב ביה וזאת הברכה וגומר. וכן בדוד כתיב ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל. ובזה היה מברך גם כן לקהל כאומרו ברוך ה' אלהי ישראל כי זה שבח וברכה לישראל. וזהו לעיני כל הקהל. ומה היה ברכתו בשם המפורש שהוא סוד הספירות. וזהו שאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ. וכן בשלמה נאמר בסוף תפלתו ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל קול גדול ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל. וכן במקום אחר אמר ויברך את כל קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד. ויאמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר דבר בפיו את דוד אבי ובידו מלא לאמר. הרי לך מבואר כי ברוך ה' אלהי ישראל היא ברכת השם וברכת הקהל. כי אין ברכה גדולה מזאת שיקרא השם יתברך אלהי ישראל וזכרו לא יסוף מזרעם. כאומרו ה' אלהי אבותיכם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. שאם לא כן היכן היא ברכת הקהל. ואם תאמר שאע"פ שלא נזכרה ברכה איך אפשר זה שיברך את העם בראשונה ואח"כ יברך לשם ית'. והי' אומרו אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק שאבד הכהונה בעבור שאמר ברוך אברם לאל עליון ואחר כך אמר וברוך אל עליון. אלא שבכלל ברכת השם יתברך ברכת הקהל. וא"כ אחר שלמלך ראויות הברכות בזכירת השם הנכללות במלת על כן כמו שפירשתי למעלה. היה ראוי לומר בשבט יהודה שבו המלכות על כן. וכן ראוי לומר בדן על כן לפי שבו היה שמשון מלך דומה ליהודה. כאומרו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. שפירושו המיוחד שבשבטים וזה דוד. וכן אמר משה דן גור אריה כמו שאמר יעקב גור אריה יהודה. ואולי אמר כן במלכים ובכהנים לרמוז לשבעים איש שהם הסנהדרין הראויים למלך ולכהנים לשפוט משפט צדק. ולכן נאמר באלו השלשה שבטים על כן:
צרור המור על התורה
בלידת דן כתיב דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן על כן קראה שמו דן. ובברכת יעקב כתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור לישועתך וכו'. ובברכת משה כתיב ולדן אמר דן גור אריה וכו'. הנה רחל הצדקת ראתה במראה הנבואה ענין דן ושבטו. ואיך הוא אחוז במדת הדין וכל דרכיו משפט. בין בענין שמשון אשר לקח בת אל נכר והלך אחר ראות עיניו. כאומרו אותה קח לי כי ישרה היא בעיני כלומר בעיני ולא בעיני המקום עכ"ז התריס כנגד הש"י. וכן מה שעשו בענין עגלי הזהב דכתיב וישם את האחד בדן וגומר. וכן מה שעשו בענין פסל מיכה. בענין שכל מעשיהם היו נגד השם יתברך. ואחוזים במדת הדין הקשה ובאלהים אחרים. עד שבסבת זה היו לאחור ולא לפנים. ולכן תמצא בשבט דן שכתוב בו לאחרונה יסעו. לרמוז שכל העובד עבודה זרה הוא הולך לאחור ולא לפנים. ולכן אמרה רחל דנני אלהים. כלומר במדת הדין נתנהג עמו לתת לי בן כזה אחר זמן רב. ולואי שלא יתן לי. וזהו ויתן לי בן. ואמרה וגם שמע בקולי. כלומר עם כל זה גם שמע בקולי. כמו ששמע לאחותי ויתן לי בן גבור כארי. כמו שנתן לה ליהודה שנקרא אריה. ומזה הוציא יעקב מה שאמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. כאומרם ז"ל על שמשון נתנבא שידין עמו כמיוחד שבשבטים שהוא יהודה. ורמז בזה להסיר ממנו מדת הדין שאמרה לאה דנני אלהים. ויתקיים בשיהיה דיין ושופט לעמו וזהו ידין עמו. וכן מה שאמרה לאה שהוא אחוז במדת הדין הקשה. כאומרם זכרונם לברכה הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות נחש המפתה הבריות כאומרו הנחש השיאני ואוכל. בא יעקב ואמר יהי דן נחש עלי דרך שיתקיים בזה שיהיה כנוחש ואורב בדרכים. כמו שהיה שמשון אורב בדרכים והורג לפלשתים סוס ורוכבו. ועם כל זה רמז בזה ענין העגלים שהושיב ירבעם בדרכים. כאומרם באביה יען נמצא בו דבר טוב. מאי דבר טוב שבטל פרדסאות שהושיב ירבעם. וזהו יהי דן נחש עלי דרך. להודיע רשעו שהיה יושב באם הדרכים להטעות את ישראל בפרהסיא. שפיפון עלי אורח. רמז שגם כן היה מטעה ומפתה את ישראל בצינעא בכישופיו וקסמיו הנעשים בנחש ושפיפון. כאומרו בבלעם וילך שפי שפירושו שהלך אחר הנחש ושפיפון לעשות כשופיו. ולכן לקח בזה עלי אורח שהוא הנתיב הצר. לרמוז שהיה הולך בהחבא. ואמר נחש עלי דרך כאומרו כי עמד מלך בבל על אם הדרך קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד. ולפי שראה אלו הדברים בשבט דן שלא היו ראוים מצד עצמם. אמר לישועתך קויתי ה'. כלומר הושיעה ימינך וענני. אף על פי שלא יהיה ראוי. וזה הוציאו ממה שאמרה רחל דנני אלהים ואף על פי כן שמע בקולי. וזהו וגם אף על פי שאיני ראויה שמע בקולי כן יהיה בבני: