צרור המור על התורה
ותוסף ללדת את אחיו את הבל. רמז בזה שאע"פ שהיה צדיק היה אחיו של קין לפי רוב זוהמת חוה. ולזה אמרו ז"ל שנולדו עמו שתי תאומות בענין שתתחלק הזוהמא בשלשתם. וזהו את אחיו את הבל שני ריבויים ולפי שיצא קין בראשונה הוא ותאומתו ואח"כ יצא הבל עם ב' תאומות הי' הבל דבק בשם יותר מקין ולכן היה אומנותו רועה צאן כמוזכר באבות הראשוני'. ולכן וירעם בתום לבבו אבל קין נטה אחר עבודת האדמה ואחר התענוגים ולכן נאמר בו ויהי מקץ ימים לפי שנתדבק במדת הדין ובזוהמת אמו כמו קץ שם לחושך וכן קץ כל בשר בא לפני שהוא מכלה מנפש ועד בשר והאות הריגת הבל. ואות שנית מנחתו שהביא מפרי האדמה מה שלא נזכר בתורה קרבן כזה. ועוד שאמרו שהיה זרע פשתן וסימנם סופי אותיות קרבן במילואם כזה. קוף ריש בית נון והוא פשתן וזהו שעטנז וערבוב כאומרו לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. ולכן לקחוהו לעבודה זרה כדכתיב ובושו עובדי פשתים שריקות. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו זה מורה על צדקתו שנדבק בקרבן התורה דכתיב והקריב מזבח השלמים אשה לה' את החלב. ועם כל זה אחר שהיה בו קצת מזוהמת אמו אמר בו והבל גם הוא הביא מבכורות צאנו כאחיו. ועוד שנראה שהיה נגרר אחר אחיו ולפי שהביא קין בראשונה הביא גם הוא ולא נתעורר מעצמו. ואולי עשה כן לכבודו כדין התורה ואת לרבות אחיך הגדול ולכן לא רצה להקריב לפני אחיו הגדול. ולכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ועוד שהיה כדין קרבן התורה. ואל קין ואל מנחתו לא שעה לפי שלא היה כדין התורה לכן לא הביט אליו ולא ירדה אש מן השמים אבל להבל פנה אליו ואל מנחתו וירדה אש מאת ה' ותאכל את החלבים. ויחר לקין מאד שהוא הקריב ראשונה ונתן הערה לאחיו והיה ראוי לקבל מנחתו ראשונה ויפלו פניו על שלא קבל מנחתו כלל. ויאמר ה' אל קין במדת רחמים מה שלא דבר לנביא אלא במדת אלהים לפי שנגמר בטהרה ביד השם ויפח באפיו נשמת חיים. אבל זה שכמעט זה בא לו מצד זוהמת אמו נגלה לו במדת רחמים ואמר לו למה חרה לך אף על פי שלא היה ראוי לדבר עמו על שקרא תגר נגד השם. הלא אם תטיב שאת כי אין ראוי לחרות אפך כי כל זה עשו לך מעשיך ועל ה' זעף לבך. ולכן אם תטיב מעשיך יתר שאת ומעלה יהיה לך ואם לאו לפתח חטאת רובץ ולא די שלא יהיה לך מעלה אלא שיהיה לך חסרון וחטאת. ועם כל זה אתה תמשול בו כי הכל תלוי בך. או יאמר למה חרה לך על שלא קבלתי מנחתך אחר שאינה ראויה כי אם היתה ראויה הייתי מקבל מנחתך ויהיה שאת כמו משאת בנימין. ולכן אם תטיב מנחתך ותקריב לפני קרבן ראוי שתקובל מנחתך ויהיה שאת מורכב ממנחה ומקבלה כמו כי תשא. ואם לא תטיב מנחתך להביאה ממין הראוי לפתח חטאת רובץ הוא שטן הוא יצר הרע הבא מכח הרכבת כלאים ומכח שעטנז שהוא זרע פשתן שהקרבת בקרבנך. ועם כל זה אתה תמשול בו אם תרצה:
צרור המור על התורה
והקדוש גלה אותו בפסוק קץ כל בשר. לפי שידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו. הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות המעוות אדם בריבו. ומבקש דין מהשי"ת על חטאת האדם. והשי"ת כל דרכיו משפט. ואחר שהאדם חוטא וזה שואל דין. יש לו לעשות משפט ולמסור זה החוטא ביד זה הצר שהוא הקוסטינר. העושה דין בגזירת עירין שהוא דין עליון. ולכן נאמר בדור המבול קץ כל בשר בא לפני. הוא השטן המחשיך פני הבריות. וזהו קץ שם לחשך. שפירושו קץ ותכלית שם לחשך לכלות החוטאים. וזהו ולכל תכלית הוא חוקר כי זה תכליתו. וזהו הכצעקתה הבאה אלי. שהיא מדת הדין הבאה להזכיר עון סדום. ואם הוא כן כלה אעשה בהם. על יד זה שנקרא קץ כל בשר. לפי שהוא מכלה מנפש ועד בשר. והוא נקרא איש אויב וצר. ותמיד עינו עוללה וצרה על בשר תאוה. ולכן צוה יוצרנו ית'. וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר תמיד. ובמה צריך לו לשברו. וזהו והרעותם בחצוצרות. וזהו אשרי העם יודעי תרועה. שיודעים בתפלתם ובקרבנם לשבר זה הכח מהצר המחשיך פני הבריות. ומיד ה' באור פניך יהלכון. ולכן נתן לנו יוצרנו ית' עצה נכונה לשבר היצר הרע ולהכניעו בקול התפלה ובקול השופר. ולפי שהוא להוט אחר הבשר ותכליתו לכלות כל בשר. צוה השי"ת בקרבנות הבשר. כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו כדי להשביע עינו ותאוותו. בענין שיהיה זה תחת זה. והנה האדם הרחוק מהשי"ת מצד חטאתו. הוא מתקרב אל השי"ת מצד חרטתו או וידויו ולכן נקרא קרבן. וכן נקרא קרבן ששרשו קרוב לשון מלחמה כמו ביום קרב. וזאת היא מלחמת יצה"ר הרמוזה בפסוק וכי תבואו מלחמה בארצכם. ואמר שם על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. שאנו לוחמים עמו בכל מיני קרב בחרטה בוידוי בסמיכה בהקרבת הקרבנות:
צרור המור על התורה
או יאמר אף על פי שחטאתם כבדה מאד והיו ראויים לכלייה. ארדה נא ואראה. כלומר ארד ואשפיל חרוני וזעפי עד שאראה סוף מעשיהם. ואראה הכצעקתה של מדת הדין הבאה אלי. לשאול דין עליה' ולענות אדם בריבו. כמו שפירשתי אצל קץ כל בשר בא לפני. וכן בכאן הבאה אלי וצועקת לעשות בהם דין עשו כלה. ואם לא אדעה. כלומר אני רוצה לידע אם עשו כלה וסוף. וכבר הגיעו לתכלית מעשיהם. או לא עשו ולא הגיעו עדיין עד סוף מעשיהם ויש להם עוד תקוה לתקן מעשיהם. אדעה איזה יכשר או זה או זה. וכן אעשה עמהם טוב או רע והכל לפי רוב המעשה. וכל זה הערה לסניגור לשאול עליהם רחמים ושיתפלל עליהם אברהם. וכל זה לפי שהשם חפץ בתשובתן של רשעים. ואומר ויפנו משם האנשים. אחר שהדבר היה שקול אם עשו כלה או לא עשו ואברהם היה באמצע. פנו עצמם ממדת הדין וילכו סדומה לאטם. עד בא עתם בערב וישהו בדרך זמן רב לראות מה יהיה רעה בעיר. ואם ינצח אברהם בתפלתו. או מדת הדין בזעפו. וזהו ואברהם עודנו עומד לפני ה' מתחילת הענין שנאמר לו ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה. ואולי היה מתפלל ואומר רחום וחנון נקראת רחם על מעשה ידיך. ולפי שראה שלא הועיל כל זה. ויגש אברהם (בעוצמ') לדבר קשות ואמר האף תספה. ואולי אמר ויגש לפי שמדת החסד של אברהם כדכתיב חסד לאברהם. ובמדת החסד בורחים כל מיני אף וחמה כדכתיב ואל זועם בכל יום. לא אמר נזעם אלא זועם לכל מיני מדות הדין וגוער בהם. לפי שאל הוא מדת חסד כדכתיב חסד אל כל היום. ולכן נגש אברהם במדת טובו וחסדו לגעור בכל מיני אף וחימה. וזהו האף תספה כלומר למה ה' יחרה אפך ותתן מקום למדת הדין לספות צדיק עם רשע. אינו ראוי כן אלא שרחמיך יקדמו את רוגזך ותאריך אפך ולא תקצר. וזה על דרך למען שמי אאריך אפי. כי כשהאף והחמה ארוכה קודם שיצא החרון מתקרר ואינו מזיק. אבל אם האף קצרה החרון יוצא פתע פתאום ומזיק. ולכן מי שיש לו חוטם ארוכה מאריך אפו. ואם קצרה מקצר. וזהו האף תספה ולא תאריך הזעם יהי הסבה שתמית צדיק עם רשע. אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. ואם זכותם לא יספיק להגין עליהם. למה ימותו הצדיקים כי אין ראוי שכולם ימותו. ולא במיתה לבד אין ראוי שיהיו שוים. אלא אפילו בשום דבר אין ראוי שתהיה הויתם שוה. וזהו והיה כצדיק כרשע. ואפי' אם נודה שאין בהם צדיק. חלילה לך להמיתם כלם. כי מי שהוא שופט כל הארץ. אין ראוי שיעשה משפט וכלייה בארץ. כי זה גנות גדולה לו שיאמרו לו שהוא דיינא קטיעא ומלכות קטיעא: